סדרת חינוך
סדרת חינוךצילום: צביקה מור

בפינתנו הקודמת, התחלנו לעסוק בקושי של חלק מהישיבות התיכוניות להתחיל את הבוקר שלהן בזמן שנקבע עם רובם המוחלט של התלמידים.

כמות המאחרים והמחסירים גדולה לאין ערוך מכל שעה אחרת במערכת גם בגלל שזו השעה הראשונה ביום וגם בגלל תוכן השעה - התפילה.

הקושי ניכר ביותר לעומת התיכונים הממלכתיים שבאופן גורף מתחילים את הבוקר בשעה היעודה. ברור הדבר, שעצם הגעת התלמידים בזמן, ואפילו במשך שנים, איננה ערובה להטמעת החינוך להשכמה, זריזות ועמידה בזמנים. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" – דווקא כשיש לבבות. כלומר, כשיש רצון לעשות את הדבר, אך אם הדבר נעשה בכפייה ולא ברצון האדם – הוא לא ייקנה באישיותו ואולי חמור מזה –יתפתח אנטגוניזם לעניין.

ולכן, איננו רוצים לאלף ולכפות את ערכינו על תלמידינו – בוודאי שלא בגילאי העשרה. עלינו להתמלא בסבלנות של אמונה וללוות את תלמידנו בדרך העולה בית אל. זה אמור לגבי אותם עניינים שדורשים את ההפנמה וההטמעה ובעיקר את התפיסה הרוחנית-ערכית. אך יש עניינים שאינם צריכים עומק רוחני. אלו הם ההרגלים הבסיסיים של החברה והחיים שחייבים להתקיים ומובנים לכל.

בנושא התפילה, קיימת התנגשות טבעית בין העולם של ההרגלים האנושיים הבסיסיים שאין עליהם דיון וויכוח, והם ההשכמה והעמידה בזמנים, לבין העולם הרוחני שבמגרש שלו הכללים אחרים לחלוטין. התנגשות זו שאינה קיימת בחלקים אחרים של היום בישיבה התיכונית דורשת התייחסות בפני עצמה.

אז מה צריך להיות ואיך עושים את זה הלכה למעשה? בשורות הבאות נציג עיקרון חינוכי שעליו נבנה הצעה מעשית שאולי נהוגה כבר במקצת מהישיבות.

כל חינוך מתחיל מהרגל מעשי שהוא "הגוף" של העשייה שעם הזמן תיזרק בו "נשמה". הדבר נכון בין בנושאים של חיי היומיום ובין בנושאים של קיום מצוות. אתה מרגיל את הילד לסדר את החדר כבר מגיל קטן. עם השנים תדבר איתו על חשיבות הסדר והניקיון בחיים. אנחנו מרגילים את הילדים לנטילת ידיים של שחרית ועם השנים הם ילמדו את נשמת ההלכה הזו.

גם בחינוך לתפילה יש גוף ונשמה. "הגוף" של התפילה זה לקום בזמן, להתארגן ולהגיע, לפתוח סידור ולומר את תוכן התפילה ולקחת בה חלק. "הנשמה" של התפילה פירושה, לעשות את זה כ"עבודה שבלב", וזה כבר אחרת לגמרי.

בישיבות התיכוניות אנחנו עוסקים בבני נוער שכבר קיבלו חינוך לתפילה בבית בדרך כלל. התחילו להעיר אותם לתפילה באיזה שלב בילדותם, ללכת עם אבא לתפילה לפחות בשבת ואף דיברו איתם על חשיבות התפילה וכו'. עכשיו בהתבגרותם, כשמגיע השלב של הדעת וההבנה של התפילה, אי אפשר לזרוק ולזלזל ב"גוף" של התפילה – במסגרת שלתוכה צריכה התפילה להיכנס, ובהרגלים הבסיסיים שמאפשרים בכלל את קיומה של התפילה.

אם נחייב את התלמידים להיות למשל ב7 בתפילה ללא יוצא מהכלל, שוב נפלנו ל"בור" של משמעת-תפילה-עונשים. שוב התלמיד ייזכר שבעצם אי אפשר לחייב אותו להתפלל, ושהר"מ שלו אמר שאנחנו בדור של "תשובה מאהבה" וכו' – והוא יישאר להשלים שעות שינה באהבה גדולה. את הברירה הזו עלינו להכחיד כמו ביחס לכל שעת לימוד או דרישה אחרת מהתלמידים, על ידי זה שנשאיר את "הגוף" קיים ללא קשר לתפילה. קמים בזמן כי קמים בזמן.

השדר כלפי התלמידים בישיבות התיכוניות, ובמיוחד הפנימיתיות, צריך להיות שהיום מתחיל בשעת התפילה – כל ישיבה והלו"ז שלה. היום מתחיל בזמן עבור כולם – גם עבור אלו שלא מעוניינים כרגע להתפלל. האמירה צריכה להיות שב7 כולם על הרגליים ויש שתי אפשרויות: תפילה ישיבתית כרגיל או שיעור (בנושא התפילה, למשל). הברירה איננה בין לקום או לישון אלא בין תפילה ישיבתית לשיעור בכיתה.

אפשרות שניה היא שיעור בכל הכיתות לפני התפילה הישיבתית. היום מתחיל בשיעור קצר שלפני התפילה – הכנת הלב לתפילה. השיעור יינתן על ידי מחנך הכיתה או יחולק לשיעורי בחירה וכל תלמיד ילמד "במקום שליבו חפץ". שיעור זה יכול להינתן במקום שיעור האמונה הניתן בדרך כלל בין ארוחת הבוקר לשיעורי הגמרא וכך לא ייפגע הלו"ז הישיבתי. אווירה טובה בשיעור זה על ידי יצירת עניין רב לתלמידים עם תה או קפה חם על הבוקר יכולה לעשות את העבודה.

ואם זה שיעור אז כמו בשיעור דורשים נוכחות מלאה, ומי שבוחר להישאר במיטה ישלם על כך שלא הגיע לשיעור ולא על כך שלא קם לתפילה. את הבירור על עולמו הרוחני והקשר שלו עם הקב"ה נשמור לשיחה האישית.

נכון, אני יודע שמי שלא ירצה לקום ולהגיע, פשוט לא יגיע. אני גם יודע שההשכמה תלויה מאד גם בשעת כיבוי האורות. אני יודע שלעולם לא נצליח להביא כל יום מאה אחוז מהתלמידים לתפילה, אך לפחות ננסה ליצור תנאים טובים יותר להתקיימות האידיאל הזה.

את ההרגל הרע של לקום מאוחר מרגישים היטב בישיבות הגבוהות, ההסדר והמכינות הקדם צבאיות. לא מאמינים? לכו לבדוק, והאמת זה קצת מעליב ומתמיה לראות את המראות של בני 18 ו-19 פלוס שלא למדו לקום כי צריך לקום. אין מה לעשות. אחרי שנים שהבוקר היה יכול להתחיל גם ב-9, קשה מאד לראות את אור השמש בשש וחצי.

איך אמר פעם הרב אלי סדן לתלמידים שהשכימו קום ב10 בבוקר – "יש לי סבלנות לכל הכפירה שבעולם, אבל פרזיטים לא יהיו אצלי!".