היא הסתובבה באזור תיירותי שמוכר מזכרות לתיירים. לפתע חשה שאיבדה את מקום המפגש שלה עם יתר בני הקבוצה.
היא המשיכה להסתובב ברחובות הצרים ובסמטאות המפותלות של העיר, עד שנעצרה ליד חנות שמוכרת מסכות מעץ לכשפים. לתדהמתה, על משקוף הדלת של החנות ראתה מזוזה. הפליא אותה מאוד לראות מזוזה בחנות של כשפים.
אילנה שאלה את האיש שעמד בפתח החנות לפשר "הדבר הזה שעל המשקוף". הוא לא ידע לדבר אנגלית והסביר לה בתנועות ידיים שזה של "האישה המשוגעת שנמצאת בתוך החנות".
אילנה הסתקרנה יותר, נכנסה פנימה ואמרה בעברית "שלום". בתוך החנות קיבלה את פניה בהתלהבות אישה כבת 45. כששמעה האישה את המילה "שלום" קפצה כמוכת נחש, והחלה לחבק ולנשק את אילנה, שלא תיארה לעצמה שאי פעם מישהו יתלהב כל כך מהמילה "שלום".
האישה הזמינה את אילנה לפינת מסתור שהייתה מכוסה בווילון בקצה החנות, ושם סיפרה לה שקוראים לה יעל, ובגלל אהבתה ליהדות התגיירה בארץ ישראל.
עוד סיפרה שהיא נשואה ליהודי שאינו חזק ביהדותו, ובתחילת חייהם המשותפים הם התגוררו כמה שנים בארץ. יעל כיבדה את אילנה בעוגיות ששמרה באדיקות. על האריזה עדיין היה כתוב "כשר לפסח", ובכל יום הייתה אוכלת פירורים מהעוגיות כדי שלא תיגמרנה...
"איך את מסתדרת באזור כזה?!", תמהה אילנה, "ואיך את מצליחה לשמור על אורח חיים דתי?!"
האישה פרצה בבכי וסיפרה: "אני מזמינה מארגנטינה בשר חלק שעולה לי המון כסף. אם ייוודע הדבר לבעלי הוא יכעס. לכן אני מניחה בצד בכל פעם מעט כסף מבלי שיידע על כך, וכאשר מצטבר סכום גדול אני קונה בשר שמספיק לנו לתקופה ארוכה".
ועוד סיפרה: "כל השטח הקטן בחנות מעבר לווילון זה הפינה היהודית שלי. בפינה הזאת אני מדליקה בכל יום נר לכבוד צדיק אחר, מתפללת ולומדת".
אילנה הקשיבה ברוב קשב לסיפוריה המרתקים של יעל, ששיתפה אותה גם בקושי הגדול שיש בחייה, קושי שמטריד מאוד את מנוחת נפשה. היא סיפרה שבנה עומד להתחתן בעוד כמה חודשים עם בחורה גויה, והדבר מדיר שינה מעיניה וגוזל את שלוותה. היא אינה מפסיקה להתפלל ולבכות לפני בורא העולם שהחתונה עם הגויה תתבטל.
הקושי גדל שבעתיים לנוכח העובדה, שבעלה נותן גיבוי לרצונו של בנו להתחתן עם אותה גויה, תוכנית שתמיט עליו ועל זרעו שואה רוחנית וכליה מהעם היהודי.
"כואב לי מאוד", בכתה יעל, "אף אחד אינו מתחשב בדעתי ורבים מבני משפחתנו ממש מנדים אותי בגלל שאיני רוצה כלה נוכרייה".
"תעשי משהו!", התחננה יעל בפני אילנה, "תדברי עם איזה רב בארץ שיבטל את רוע הגזירה והחתונה תבוטל".
"אני לא מכירה רב שיוכל למנוע את החתונה הזאת", אמרה אילנה, "אבל צדקה תמיד עוזרת. תני לי דולר אחד, וכאשר אגיע לארץ, בעזרת השם, אתרום אותו בכותל ואתפלל בעבורך שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר".
יעל הודתה מאוד לאילנה, נתנה לה דולר ודרכיהן נפרדו בחיבוק ובדמעות.
כאשר חזרה אילנה לארץ, בהזדמנות הראשונה שהייתה לה נסעה לכותל כשבארנקה הדולר של אותה אישה ממקסיקו. היא שלשלה אותו בקופת הצדקה וביקשה מהקדוש ברוך הוא שיעשה את הטוב ביותר בעבור בנה של יעל.
עברו כמה חודשים שבהם חזרה אילנה לשגרת חייה, עבודה-בית-משפחה וחוזר חלילה, והמעשה עם יעל ממקסיקו נשכח ממנה כמעט לחלוטין.
הגיע חנוכה. בעלה של אילנה הדליק נר ראשון ובני הבית שרו שירי חג כנהוג.
בשעה שלוש לפנות בוקר הטלפון בבית צלצל לפתע. אילנה ענתה מתוך שינה. מצדו השני של הקו שמעה קול אישה: "שלום, אילנה, זאת יעל ממקסיקו..."
לקח לאילנה כמה שניות ארוכות להתאפס ולהבין שזו האישה שפגשה לפני יותר מחצי שנה בטיולה במקסיקו.
יעל סיפרה בהתרגשות שהערב, ליל ראשון של חנוכה, בנה התחתן עם יהודייה!
עוד סיפרה שהחתונה הייתה כדת וכדין, והרב של חב"ד קידש את בני הזוג. היה לה נדר להתקשר אליה ולספר לה על כך, כי היא מאמינה שבגלל הדולר שתרמה בשמה בכותל הכול התהפך לטובה.
בתום השיחה שמחה מילאה את לבה של אילנה והיא חזרה לישון בחיוך רחב.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]