היכולת לאפשר שיתוף
היכולת לאפשר שיתוףצילום: שאטרסטוק

חברתי, מורה לאמנות, סיפרה לי שלקח לצייר לאונרדו דה וינצ'י כשלוש עשרה שנה לצייר את אחת התמונות המפורסמות בעולם, תמונת הדיוקן של אישה בשם מונה ליזה.

בבדיקה מתוחכמת הבודקת את שכבות הציור נתגלה כי הוא התחיל את הציור כפורטרט - ציור של עצמו, לאחר מכן עבר לצייר את אשתו, ומאוחר יותר, על גבי אותו משטח עבר לצייר את דמותה של אישה בשם מונה ליזה. העבודה על הציור של המונה ליזה, בעלת החיוך המסתורי המפורסם, לקחה על פי המחקרים כחמש שנים.

מה הקשר של כל המידע הזה לנושא הזוגיות?

לכל אחת או אחד מאיתנו יש ציור מסוים של הזוגיות האידאלית הנכספת, שאליה אנחנו שואפים. לעיתים הציור הזה מעורפל מאוד, סוריאליסטי משהו, מכוסה בשכבות ובלתי נראה אפילו למודעות שלנו עצמנו. אצל אחרים ציור הזוגיות האידאלית הוא ברור, מוגדר וצבוע בצבעים בוהקים וחדים.

כך או כך, כאשר אנחנו פוגשים את המיועד לנו אנחנו מתחילים, בדרך זו או אחרת לצייר ציור זוגיות משותף. יש זוגות שכבר בשלבי ההיכרות הראשוניים ביניהם מבררים עם בן הזוג איך ייראה שולחן השבת שלהם, מה יהיה אורך הפאות של הילדים והאם המשבצת שממול לכיור תהיה מאוישת בדמות נשית (מה שנקרא "מעמד האישה") או שיהיו חילופי משמרות על המעמד הזה. יש המציירים עצמם חבוקים לאור שקיעה, כשכתפה מוטלת על כתפו (או להפך) בתקופה שבה הם עדיין אסורים בנגיעה וחגורים בהלכות צניעות, מדלגים על התהליך המורכב (בלשון המעטה) של הפיכת האיסור למותר ומבורך.

לתכונה וליכולת הזו לצייר בדמיון את ההתנהלות הזוגית המיטבית יש חשיבות עצומה. היא מאפשרת לזוג ליצור חזון זוגי שאליו יכוון ומולו יוכל לבדוק את עצמו בכל נקודת זמן שבה הוא עומד.

אבל, כמו שאמרו חכמינו, אליה וקוץ בה. בתקופה שבה אנו חיים, תקופת האינסטנט, איבדנו ערך יקר מאד, את ערך הסבלנות. אינני יודעת אם יש היום ציירים אשר עדיין עובדים כמה שנים על ציור אחד. מה שברור הוא, שחוסר הסבלנות לתהליכי יצירה ארוכי טווח גורם ללא מעט זוגות לאבד את הסבלנות "לטובת" סבל ותסכול.

בתקופת האופוריה הראשונית של ההתאהבות, האירוסין והנישואין, נראה לפעמים לבני הזוג כי הנה הגשימו את ציור הזוגיות שאליו שאפו. היכולת להכיל האחד את השני בתקופה זו היא גדולה כי הכלי שלנו - העצמיות שלנו, מתרחב בהשפעת השמחה של מימוש הקשר. אבל בהמשך, חיי השגרה וקטנות היומיום, הריונות, לידות ברוך ה' והישרדות כלכלית דורשים אנרגיות נפשיות מרובות, ועלולים לגרום לכיווץ איברים, לצמצום לוחות הצבעים ולתקיעות על שרטונים (וסרטונים) לא צפויים.

כלי ההכלה מצטמצמים עוד יותר כאשר כל אחד מבני הזוג מנסה לשמור על האנרגיות שלו לטובת עצמו ולהוציא את השני מהתמונה. זו תגובה אינסטינקטיבית של הישרדות. במצב הזה מתחשק לא פעם פשוט לקמט את דף הציור ולהשליך אותו לפח. אלא שדווקא בנקודות זמן כאלה חשוב לעצור מדי פעם, להיכנס ביחד לסטודיו הזוגי, ולבחון את התקדמות העבודה על קנבס הזוגיות. לבדוק איזה צבעים חסרים לכל אחד על לוח העבודה, ומה יכול כל אחד לתרום מקופסת הצבעים הפרטית שלו. הכלה הדדית מאפשרת להרחיב ביחד את המכל הזוגי והפרטי של כל אחד ולהטעין אותו באנרגיות. הכלה הדדית משמעותה גם היכולת לאפשר שיתוף, תוך הקשבה ובֵרור של החזון הפרטי של כל אחד, מתוך קבלה ואמפתיה. היכולת להכיל את השותף לדרך, גם אם עובדים עדיין על השכבות הלא גמורות של הציור, תאפשר בסופו של דבר לשפר ולחדד את איכות התמונה בדרך האינסופית של מסע החיים המשותף.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי