תקשיבו רגע, שמאלנים יקרים (אתם באמת מאוד יקרים לנו. אנחנו עדיין משלמים הון על ההרפתקאות שלכם באוסלו ובהתנתקות). תקשיבו רגע.
ראיתי שהתלוננתם שהמשטרה עצרה את מני נפתלי באלימות, אחרי שארגן הפגנה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשת הצוללות, או פרשת הקבלות, או פרשת השבוע, לא משנה, העיקר שיעיפו אותו כבר, למען השם. בעצם רבים מכם לא מאמינים בו. אני מתכוון, בה'. וגם לא בנתניהו. לא שאני משווה, חס וחלילה, אבל עושה רושם שאת שניהם אתם די רוצים להעיף מהחיים שלנו, לא?
עכשיו תראו, שמאלנים יקרים (אתם יודעים כמה קצבאות לנכים היה אפשר לממן בכסף שאתם שופכים על קמפיינים נגד המתנחלים?), זה נכון שלא כל שוטרינו ראויים לפרס הסובלנות מטעם המועצה לישראל יפה. אבל לא זכור לי שהתלוננתם כשלובשי המדים דפקו מכות רצח בעת פינוי עמונה א' (תנסו להחניק את הזעם על כך שזה כנראה לא יקרה שוב בפינוי עמונה ב', זה לא עושה לכם טוב לעור הפנים). חוץ מזה, מני נפתלי זה לא ההוא שתבע את שרה נתניהו בבית הדין לעבודה? לא שבגלל זה צריך להרביץ לו, אבל לא טענתם אז שהוא פשוט נורא נפגע ממשפחת נתניהו וזה ממש לא על רקע פוליטי?
אז תקשיבו, איטרי צד ימין יקרים (אתם יודעים כמה עיירות היה אפשר לפתח מהמיסים שהקיבוצים לא שילמו במשך עשרות שנים?), אם אתם רוצים לשכנע אותנו שאתם רק דואגים למדינה ושהימין פוגע בחזון הציוני, כמו שציפי-לא-סגורה-באיזו-מפלגה-אני-היום-לבני אומרת ברדיו השכם והערב, אולי כדאי להחליט האם מר מני פועל ממניעים ענייניים, או שמני מונע ממני-עים שלא ממין העניין. אה, כן, כדאי גם למחוק את החיוך הרחב כשאתם אומרים שנורא כואב לכם שבגלל נתניהו, ורק בגללו, מועצת הביטחון קיבלה החלטה נגד ההתנחלויות שכל כך, אבל כל כך, יקרות ללבכם שנמצא בשמאל החזה. סתם ככה, זה יעשה אתכם קצת יותר אמינים.
שומעים, יקיריי? אני ממליץ מדי פעם לזרוק איזו מילת ביקורת גם למישהו שהוא לא נתניהו. למשל אובמה. או אבו מאזן. או באסל גטאס. סתם כך, כדי שלא נחשוב שאתם חושבים שכל בעיות העולם הן רק בגלל נתניהו. נכון, זה באמת מה שאתם חושבים, אבל אם אתם רוצים שנחשוב שגם אנחנו חשובים כדאי שתחשבו מסלול מחדש. אחרת אנחנו עוד עלולים לחשוב שאתם חושבים שאנחנו לא אנשים חושבים כמוכם. ואז איך נחשוב על מה שאתם אומרים בלי לחשוב על זה קודם?
דמי חנוכה
לפני קרוב לעשרים שנה עשינו מנוי למפעל הפיס, מתוך תקווה שיום יבוא וגם אנחנו נזכה לקבל מאראלה שיחת טלפון. והנה, נס חנוכה התרחש: קיבלנו מכתב מאראלה.
במשך קרוב לעשרים שנה לא זכינו בכלום. וכשאני אומר כלום, אני מתכוון לכלום. טוב, פעם או פעמיים זכינו בשישים או בשבעים שקלים ובמכתב הוקרה על תרומתנו הנדיבה לבניית כיתת לימוד ורכב חדש למנכ"ל. אבל חוץ מזה – כלום. מה שכן, לא הפסקנו להאמין שאף על פי שיתמהמה – בוא יבוא. אם ירצה השם. והוא רצה.
האמת היא שתמיד לימדו אותנו שצריך לעזור ליושב במרומים לעזור לנו. לכן החלטנו לעשות מעשה, הרמנו טלפון למפעל הפיס ושאלנו מה קורה ומה יהיה ולמה רק אנחנו אף פעם לא זוכים בכלום. הנציג שענה לנו (הוא לא היה אראלה) אמר שאל"ף, זה עניין של מזל; בי"ת, לא רק אנחנו אלא המון פראיירים לא זוכים בכלום; וגימ"ל, פעם זכינו בשישים או שבעים שקלים אז למה אנחנו מתלוננים. אמרנו שאם כך, אנחנו רוצים לבטל את המנוי. הנציג האדיב הציע שנחליף את מספר המנוי, אולי ככה המזל יתבלבל ויסכים לגשת אלינו. אמרנו שאנחנו לא מאמינים במזל, רק באראלה. או שזוכים, או שעוזבים.
"בסדר", נכנע הנציג, שראה שאנחנו מנהלים משא ומתן קשוח, "מה דעתכם לקבל מאיתנו שובר קנייה לרשת אופנה גדולה?"
אז השבוע קיבלנו ממפעל הפיס שובר בסך 75 (שבעים וחמישה!) שקלים, וגם מכתב מאראלה שמברך אותנו על תרומתנו המתמדת לחברה הישראלית בכלל ולעובדי מפעל הפיס בפרט. נכון, אלה דמי חנוכה מעטים מול רבים, אבל לא הכמות קובעת אלא המהות. קיבלנו מכתב מאראלה, וזה מה שחשוב.
מבצע בר מצווה
אחרי שהתברר שהבר מצווה של הבן תתקיים אי"ה בשבת הגדול, ועוד בשבת הגדול שחלה לפני פסח, הבנו שצריך להתחיל לפעול. קודם כול, אמרנו לעצמנו (סתם, אשתי אמרה), צריך להחליט איפה אוכלים בשבת. עמדו בפנינו שלוש אפשרויות: האחת, לאכול בבית ואחר כך להכשיר אותו לפסח תוך 24 שעות; השנייה, לשכור את אולם השמחות הקטן של בית כנסת אחד בשכונה; השלישית, לברוח ליבשת אחרת ולא להשאיר עקבות.
אשתי אמרה שלא אכפת לה שאנקה מחדש את הבית בזמן שהיא בורחת לחו"ל. אמרתי לה שזה יפה מאוד מצדה והרמתי טלפון לגבאי של בית הכנסת. הוא אמר שאין בעיה ובכיף, כי תמורת סכום סמלי הם משכירים את האולם לכל המרבה במחיר.
"על הכיפאק", אמרתי, "אני רק מדגיש שמדובר בשבת הגדול".
"אין שום בעיה", אמר הגבאי, "כמה אנשים אתם?"
"שלושים ומשהו", ציינתי, "רק תרשום בבקשה שזה שבת הגדול, שלא יצוצו בעיות".
"חס וחלילה", הוא אמר, "כמה אנשים אמרת?"
"שלושים ומשהו".
"מה, אתם לא מזמינים משפחה?"
"אנחנו אשכנזים".
"אה", הוא אמר ברחמים גלויים, "לא ידעתי".
"זה בסדר", אמרתי, "ואתה זוכר שאנחנו מדברים על שבת הגדול, כן?"
"בטח", הוא הפטיר, נקב בסכום המבוקש ואז שאל כבדרך אגב: "אז על איזה תאריך אנחנו מדברים?"
"י"ב בניסן", אמרתי, "פרשת צו".
מבעד לרחשי הסלולרי שמעתי אותו מדפדף ביומן. "רגע", הוא אמר, "זה שבת הגדול, לא?"
"כן", אמרתי, "שבת הגדול".
"אה...", אמר הגבאי, "אני צריך לבדוק את זה. תחזור אליי בעוד שבוע".
אם אני לא אברח בינתיים בלי להשאיר עקבות, אעדכן.
לתגובות: [email protected]