פתיחת המסמכים
פתיחת המסמכיםצילום: חיים זך. פלאש 90

דוקטור רפי שובלי, מעמותת 'אחים וקיימים', התייחס ביומן ערוץ 7 לארכיוני הנחשפים בפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן. זאת לאחר שהחל בעיון ראשוני במסמכים הללו.

"מלכתחילה מדובר בקובץ של חומרי חקירה של שלוש ועדות טיוח של הפרשה", הוא אומר ומדגיש: "אלה לא ועדות שחקרו את הפרשה כדי להגיע אל האמת, ולכן מדרים היום. לכן לא הייתי מצפה למצוא דברים נחרצים. לעומת זאת יש שם הרבה מאוד דברים היסטוריים על התקופה, הרבה מסמכים בתיקי משפחות שטעונים בדיקה, תיקי המשפחות הבעייתיות שבהם המשפחות לא קיבלו את המסקנות. יש הרבה חומר שניתן לעבוד, אבל צריך להוסיף לו חומרים נוספים מאותה תקופה ונמצאים במקומות אחרים. את הארכיב שנחשף אתמול צריך להבין בהקשרים היסטוריים רחבים יותר".

משהתבקש "לתרגם" את דבריו למישור המעשי יותר ולתת דוגמאות לכך, מדגים ד"ר שובלי: "אתן דוגמה פרטנית ודוגמה כללית. הדוגמה הפרטנית היא כאשר נחשף תיק משפחתי ונכתב שם שילד מסוים מת וקבור במקום פלוני ואתה הולך למקום הקבורה ולא מוצא שום קשר בין הכתוב למה שנמצא באותו מקום של קבר. זה לא מתיישב אחד עם השני. הדברים לא מתאימים לספרי הקבורה ונמצא שם קבר של מישהו אחר וגם לחברא קדישא לא ברור הסיפור".

באשר לכשלים הכלליים בהתנהלות החקירה הוא אומר: "הוועדה לא הזמינה הרבה מאוד עדים שהוועדה הייתה צריכה לזמן אם הייתה רוצה להגיע אל חקר האמת", וכשהוא מתבקש לתת דוגמה לעדות חסרה שכזו מציין שובלי: "כמו מרים בן פורת שהייתה במשרד ראש הממשלה והיו אזכורים שלה כמי שעסקה בפועל בדברים שמשיקים לפרשת ילדי תימן.

היו הפגנות מול הבית שלה והועלו טענות נגדה בתקופת הרב עוזי משולם. הזמינו שרים ופקידים בכירים ולא אותה. למה היא לא הוזמנה. ביקשנו לדעת גם מה תפקידו של עמי חובב. הוא כנראה מאחורי הקלעים היה מעורב גם בדו"ח הנוכחי בלי שנדע למה איך וכמה. ישנם עדים שלא הגיעו. לא בדקתי עדיין את השמות, אבל אין דבר כזה שעד לא מגיע, ולא כפו עליהם לבוא, ועדים שכן הגיעו ולא שאלו אותם כמעט בכלל, נתנו להם להתחמק בטענות של 'אני לא זוכר מה היה'".

שובלי נשאל עוד מה לטעמו צריך להתרחש כעת ומה הכותרות הצפויות בהמשך: "אגיד מה לדעתי צריך לקרות בלי לנבא: צריך עכשיו להקים ועדה פרלמנטארית, ועדה שכבר מוצעת להקמה על ידי חברת הכנסת נורית קורן. ועדה כזו צריכה לדון בשינויי חקיקה בחוק הארכיונים, חוקי האימוץ ועוד ויצירת מסלול שיאפשר למשפחה לפנות בצורה קלה לגורמים שונים כדי לקבל חומרים. כמו כן טיפול בנושא בדיקת קברים, בדיקת די אנ איי, מה שכרגע לא קורה ויש אפילו התנגדות לדבר".

בנוסף לאלה אומר ד"ר שובלי כי דרושה הכרה ממלכתית באירועים והכרה שכזו "היא המטרה הכללית ולא הפרטית של כל משפחה. דרושה הכרה ממלכתית במה שקרה והיא דבר בסיסי. נדרש לשם כך מחקר".

כשנשאל אם לשם אותה הכרה יש עדויות נחרצות שלא ניתן לטאטא אותן בטענה שמדובר בטעויות ובלבול של מדינה בהקמה, אומר שובלי: "מי שמכיר חומרים מאותה תקופה, חומרים שלא נמצאים בין חומרי החקירה יודע שהייתה הצדקה אידאולוגית ומוסרית לכך והיה גם מנגנון ביורוקרטי שעסקו ואפשרו את הדבר הזה. את זה אנחנו אומרים מידיעה ולא מהשערה. הדבר לא עולה בהכרח רק מחומרי החקירה אלא מהרבה מאוד ידע שחומרי החקירה יכולים להיות חלק מהם".

"העובדה שיש והייתה גזענות בישראל של שנות החמישים והשישים ולפני קום המדינה אינה בגדר חדשות. ברור שלא כולם היו שווים כאן והדברים ידועים", אומר שובלי ומוסיף כי "הכרה צריכה להישען גם על עדויות ההורים. אני רוצה לשאול מדוע עדויות של ניצולי שואה היא חומר אקדמי ועדויות של הורים מזרחיים שילדם נחטף נחשבות לפנטזיה שצריכה להוכיח אותה באמצעים חיצוניים?".

על זאת מוסיף שובלי ובמענה לשאלת קיומם של אנשים הטוענים כי הם עצמם נחטפו, הוא משיב בחיוב ומציג דוגמה אחת שהוא עצמו היה מעורב בטיפול בה: "המקרה של צבי עמירי, ממוצא צפון אפריקה, כמדומני טוניסאי, שנחטף מבית החולים רמב"ם. אמו חיפשה אותו. הוא גדל בקיבוץ עמיר ונודע לו בגיל מבוגר שהוא מאומץ, ובמקרה מישהו עשה טעות ופתח לו את תיק האימוץ. הוא מצא את הוריו והמשפחה הביולוגית שלו אמרה שנאמר להם שהוא מת, אימא שלו סירבה לקבל את הדברים ולהשלים עם רוע הגזירה כי היא הבינה שמשהו לא בסדר. היא התמוטטה נפשית הוא מצא אותה מאושפזת במוסד סגור בגלל מה שקרה לו. הרגו כאן משפחה שלמה, על מה?".