לא היה שום דבר מפתיע בהרשעתו של החייל אלאור אזריה באשמת הריגה.

אי אפשר היה לצפות לשום תוצאה אחרת, לאחר שצמרת הצבא ובראשה הרמטכ"ל וסגנו הטילה על כף המאזניים של ההרשעה את כל כובד משקלה ואת מלוא יוקרתה.

תפקודו של הרמטכ"ל והתבטאויותיו בפרשה יצרו משוואה לפיה כל תוצאה אחרת מלבד הרשעה חד-משמעית תהיה מכה אנושה ליוקרתו וליושרתו של רא"ל איזנקוט. המסגרת של בית דין צבאי היא בעייתית מלכתחילה מבחינת רמת המומחיות המקצועית של הרכב השופטים ומידת עצמאותם מול המערכת. כאשר בנוסף לכך מרחף מעל לדיונים דבר המפקד שמלכתחילה קבע פומבית מה צריכה להיות התוצאה, ספק אם אפשר היה לצפות לזיכוי גם אילו השופטים היו מלאכי שרת, והם לא.

המערכת הצבאית התאמצה מאוד להרשיע את הסמל מחברון, והצליחה בכך. אבל הציבור לא טיפש ולא מאמין שלאזריה נעשה משפט צדק. השופטת מאיה הלר יכולה הייתה להקריא את פסק דינה הארכני עוד שעתיים נוספות, זה לא היה משנה את התחושה שעיגול המטרה שורטט לאחר שהחץ כבר ננעץ.

איננו יודעים אם אזריה פעל מתוך שאיפת נקם ללא תחושת סכנה או מתוך הגנה עצמית. לא ידענו זאת לפני הכרעת הדין, ואיננו יודעים זאת גם אחריה. מה שדי ברור הוא שמרגע שהפרשה עברה לפסים של משפט פלילי – צדק לא נעשה כאן. וגם די ברור שאלמלא אותן מצלמות 'בצלם' שאויבינו מפעילים בשירותם של מחריבינו מבפנים, לא היינו מגיעים לכאן. אלמלא אותן הצהרות נמהרות בתקשורת שנועדו להתנער מוסרית מהמעשה שהצטלם כה גרוע, הפרשה הייתה מטופלת בדין משמעתי והחייל היה יוצא לכל היותר בעונש הראוי לעבירת משמעת. כי מלבד הצורך להצטדק ולהתהדר במוסריותנו בפני העולם, אין שום עניין ציבורי לדרוש את דמו של מחבל רוצח מידיו של חייל מסור ואומלל, שאולי עשה טעות ואולי הפר משמעת אך אינו עבריין.

בית המשפט הצבאי אמר את דברו בנחרצות, ולא נותר אלא לקוות שכעת, בבואו לגזור את עונשו של החייל, הוא יוכל להרשות לעצמו יותר מתינות. פרקליטיו של אזריה הודיעו שבכוונתם לנסות להפוך את הכרעת הדין בבית הדין הצבאי לערעורים, אך ספק אם כוחם הנפשי של החייל ומשפחתו יעמוד בעינוי הדין הכרוך בכך. מוטב שבית הדין ישכיל ליצור חפיפה בין מה שיישאר מהעונש שיוטל על החייל לאחר ניכוי שליש ובין תקופת מעצרו הארוכה מאז פורים אשתקד.

ואם בית הדין יתעקש להחמיר בעונש, יהיה זה תורם של הפוליטיקאים להוכיח את רצינות דרישות החנינה שלהם. במיוחד יש לצפות ששר הביטחון, אביגדור ליברמן, יוכיח שמעשיו והתבטאויותיו בזכות החייל בתחילת הפרשה לא היו רק התנהלות פופוליסטית של איש אופוזיציה שמבקש לקושש קולות. לאחר שבוגי יעלון פינה לו את כיסאו בין השאר בשל פרשת אזריה, על ליברמן להשתמש בסמכותו, להוכיח שבאמת מילה שלו זו מילה, ולהביא לשחרורו של החייל באמצעות הליכי חנינה.

לא רק מעלה אדומים

לקראת מלאות חמישים שנה למלחמת ששת הימים, בשדולת ארץ ישראל בכנסת נוקטים יוזמה ומקדמים צעד ראשון של החלת ריבונות ישראלית בשטחי יו"ש, ויש לברך על כך.

מלבד ההחלטה ההיסטורית על איחוד ירושלים תוך החלת ריבונותנו על מזרח העיר, ישראל לא הצהירה ולא החליטה מה בכוונתה לעשות בחבלי מולדתנו ההיסטורית, נחלת אבותינו, שנפלו לידינו במלחמת המגן והישע. גם לאחר 50 שנות שליטה, השקעת סכומי עתק בפיתוח האזור והקמת מאות יישובים עם יותר מ‑400 אלף מתיישבים, הותרנו את עתיד אזורי יו"ש תלוי באוויר.

חמישה עשורים של גמגום, גם של ממשלות ימין, זה הרבה יותר מדי. את שטח ההפקר המדיני, המשפטי והתודעתי הזה כבשו הפלשתינים, תומכיהם הרבים בעולם וארגוני השמאל בישראל, שמעל כל במה מציגים אותנו ככובשים במולדתנו. בתוך הוואקום הזה התפתח רעיון המדינה הפלשתינית, עד שהפך להיות נחלת כל מדינות העולם וחלק גדול מהעם בישראל, ומאז נאום בר-אילן – מדיניותו המוצהרת של ראש ממשלת ישראל. מתוך ההזנחה הזאת נוצר איום אפילו על אחדותה של ירושלים.

החלת ריבונות על מעלה אדומים, מעבר לתועלתה המקומית, היא הצהרת כוונות בכיוון ההפוך. מקופלת בתוכה האמירה שלישראל יש תביעת בעלות על שטחי יו"ש כולם, ועם הבשלת התנאים לכך היא תמשיך ותחיל את ריבונותה על עוד ועוד שטחים ויישובים. חוק מעלה אדומים יהיה ביטוי לכך שישראל החליטה לקחת את היוזמה לידיה ולקבוע בעצמה את עתידם של אזורי יהודה ושומרון.

וביחד עם הברכה על עצם היוזמה, יש להצטער על כך שבשלב הזה יש כוונה להסתפק במעלה אדומים לבדה. הצעד הראשון צריך להיות החלת הריבונות בפעימה אחת על כל שטחי C, שבהם כלולה ההתיישבות היהודית ביו"ש כולה והשטחים הסמוכים לה.

ההליכה בצעדים קטנים וזהירים אינה מתאימה למציאות הבינלאומית שבתוכה פועלת ישראל. יש סיבות טובות לחשוש לכך שהחלת הריבונות תיתקל בתגובה קשה, בוודאי מצד הערבים, האו"ם והאירופים ואולי גם מצד האמריקנים. העובדה שמדובר בסיפוח חלקי וסמלי לא תביא לריכוך משמעותי של עוצמת מכת-הנגד. ייתכן שבעקבות התגובה הקשה ישראל תחשוש מלהמשיך בתהליך ותימנע מסיפוח נוסף במשך שנים ארוכות.

אם אנחנו צפויים לחטוף גינויים חמורים ואפילו סנקציות, כדאי לפחות שזה יבוא כתגובה לצעד אסטרטגי משנה פני מציאות שיש בו כדי לסכל את חזון המדינה הפלשתינית. כך נהג מנחם בגין כאשר סיפח בהחלטה אחת את רמת הגולן כולה – צעד משמעותי שהיה שווה את המחיר המדיני שישראל שילמה עליו. אם מדובר רק בסיפוח מקומי וסמלי של מעלה אדומים בלבד, ספק אם התועלת מצדיקה את המחיר. לכן על חברי הכנסת מהבית היהודי והליכוד לגלות אומץ ומנהיגות, לא להסתפק בצעד הססני קטן וסמלי כדי להרגיש שעשינו משהו, אלא להוביל את הקואליציה לסיפוח הרבה יותר משמעותי ובעל ערך.

במידה ולא ניתן לגבש רוב קואליציוני ליותר מצעד ראשוני סמלי, יש לעמוד על כך שהשטח המסופח תחילה יהיה כזה שעצם סיפוחו הוא הישג משמעותי לטווח ארוך. קשה לראות הישג כזה בסיפוח העיר מעלה אדומים. אפילו לפלשתינים ולשמאל הישראלי ברור שגם אם תוקם חלילה מדינה פלשתינית, מעלה אדומים תוחרג משטחה ותחובר למדינת ישראל. אם כבר מספחים רק מקום מסוים, יש לתת עדיפות לבקעת הירדן, אזור שמצד אחד יושב בידי ממשלות השמאל ויש כלפיו קונצנזוס, אך מצד שני לא מובטח כלל שיישאר חלק ממדינת ישראל במקרה של הסכם עם הפלשתינים או נסיגה ישראלית חד-צדדית.

סיפוח בקעת הירדן יותיר את האזור שבשליטת הרשות הפלשתינית כמובלעת מוקפת בריבונות ישראלית, ובכך ינטרל חלק מהסכנות הפוטנציאליות הגלומות בו ויאפשר פיקוח והגבלה על זרימת אמצעי לחימה אל תוכו. סיפוח בקעת הירדן יהיה איתות לכך שלישראל יש תביעה על כל השטח שממערב לבקעה, ושלא תקום מדינה נוספת בין הים לירדן. אם אין אפשרות לספח כעת את כל שטחי C, לכל הפחות יש לעמוד על כך שכבר בצעד הראשון תוחל הריבונות לא רק על מעלה אדומים אלא גם על בקעת הירדן, כך שגם אם נחטוף גינויים וסנקציות נדע לפחות שזה היה שווה.

לתגובות: [email protected]