חני לוז
חני לוזיוני קמפינסקי

הזירה הפומבית עסקה ברצח המזוויע שהתרחש בתחילת השבוע ובקשר שלו לאפקט המצנן של העמדתו לדין והרשעתו של אלאור אזריה.

בצל אירועי הדמים, קולות הנפץ התקשורתיים על גילוי ההודאה הציבורית של נוני מוזס כי כלי התקשורת שלו מכוונים את דעת הציבור באופן לא חיובי כלפי ראש הממשלה – לא היו חזקים במיוחד.

על פי הדיווחים, מוזס, מגדולי המשפיעים על סדר היום הציבורי מבין בעלי העסקים הפרטיים בישראל, הציע לראש הממשלה נתניהו למכור לו תדמית חיובית בעיני צרכני התוצרים התקשורתיים של בית מוזס.

העובדה שכלי תקשורת אינם אובייקטיביים כבר אמורה להיות גלויה וברורה. בפוסט-מודרניזם השולט כיום, כבר אין יומרה להיות אובייקטיביים. וזה בסדר גמור, בתנאי אחד: גילוי נאות. שיידע הציבור וייזהר.

כשכלי התקשורת של מוזס שיווקו את ציפי לבני לפני הבחירות, מבלי שקוראיו מודעים להסכם ג'נטלמני שנרקם במחשכים, זו פגיעה אנושה בהליך הדמוקרטי. איפה תחקירי העיתונים לבית מוזס בנוגע למיליונים שלבני נשארה חייבת לאחר הבחירות? מדוע אימפריית התקשורת לא עשתה עניין ממקפצת המפלגות של ציפי ושיווקה אותה בצחות, כבגד לבן ברוטב אקונומיקה? התשובה כעת חשופה לעין כול: שף-העל נתן הוראה להכין תבשילים בניחוח אנטי ביבי.

ידיעה חדשותית אודות אישיות ציבורית, תחקיר, כתבת מגזין אישית – בכולם משתמשים בהעברת הידע שצבר הכותב לטובת מינוף הרגשות והדעות בכיוון שהכותב התכוון לגבי אותה אישיות.

המידע הוא חומר הגלם. החלטה לאן לכוון את המידע בלי גילוי נאות היא מניפולציה.

לא לחינם דואגים בברנז'ה התקשורתית המזוהה עם השמאל עד השמאל הקיצוני לכנות את 'ישראל היום' "ביביתון", ולתייג כימניים את כלי התקשורת וארגוני זכויות האדם המעטים שאינם מזוהים עם השמאל. מטרתם לגרום לציבור להעמיד מסנן בפני המידע שיועבר, שלא ייקלט כידע בונה אמון וקִרבה. ידע הוא כוח.

בדמוקרטיה תקינה, העובדה שראש אימפריית התקשורת הגדולה במדינה בעצם מודה כי הוא דאג להטיית הרבים לכיוון פוליטי מסוים, היא הרבה מעבר לבעיה אתית. לו היה חוק בישראל המחייב את כלי התקשורת ליידע את ציבור קוראיו וצרכניו מה האג'נדה שלו ושל כותביו, היינו מקבלים זירת התמודדות נקייה, שוויונית, דמוקרטית וראויה הרבה יותר.