שבע שנים ארוכות חלפו. הלימודים ושנת הסטאז' הגיעו לקצם, ואני כבר דוקטור לרפואה, אבל עוד דרך ארוכה לפניי. כעת אני עומדת - בעצם יושבת, כיאה לאישה בחודש השמיני להיריון - לבחור מחלקה שבה אתמחה במשך שש שנים.
אני עוברת על רשימת בתי החולים והמחלקות הפוטנציאליים, ופתאום מצהיר אישי בלב בוטח: "תנוח דעתך, אשתי. אין לך כלל בחירה חופשית. אם לא תמצאי מקום שבו תוכלי לתפקד בלי חילול שבת, את פשוט תפסיקי את המסלול - כל לימודי הרפואה שמאחורינו אינם שווים מול החשש הקטן ביותר שתחללי שבת אחת שלא לצורך, הלוא כן?".
"דעי לך, אשתי, שכדי לשרוד בעבודה בשבת בבית חולים תצטרכי ליווי של רובוט שידקלם לך את כל השולחן ערוך". הנהנתי בהסכמה ובקבלה. טועמיה חיים זכו, וגם אוהביה - גדולה בחרו. ואכן, בסייעתא דשמיא מצאתי מקום התמחות מתאים בשערי צדק. אבל רק לאחר שנים ארוכות התוודעתי לכך שהוא צדק, כמה שהוא צדק.
שבת בבית החולים
חמותי היקרה ז"ל פוקדת את ביתנו לכבוד שבת קודש, והבית רוחש כמרקחה. איזו התרגשות. ארוחת ליל שבת עוברת בנעימים, ושמחה וששון ליהודים. והנה היא נכנסת לחדר לנוח, ולאחר כחצי שעה אני שומעת גניחות וצפצופים. אני נכנסת לחדרה ומוצאת את חמותי במצב של קוצר נשימה. אני ממהרת להזמין אמבולנס ותוך עשרים דקות אנחנו בפתחו של חדר המיון. חמותי מוכנסת באלונקה.
"תפתחי לה תיק", אומר לי החובש. אני ניגשת למשרד הקבלה, ולתדהמתי הפקידות כותבות ומקלידות חופשי חופשי. כאחת שעברה סטאז' בבית החולים שערי צדק, שבו ישנם כתבני שבת לא-יהודים, היה זה מחזה קשה. אני פונה אל אחת מהן: "עכשיו שבת, אולי אמסור את הפרטים במוצאי שבת?". הן מביטות בי במבט מזוגג. אין ברירה, לא יקבלו אותה למיון בלי התיק. אני מסיימת וניגשת ללוות את חמותי, אך מכשול נוסף עומד בפניי - דלת הכניסה נפתחת אך ורק בצורה אלקטרונית. אני ממתינה שמישהו ייכנס, וגולשת פנימה אחריו.
בהינף יד
חמותי מצליחה לחייך אליי. מצבה השתפר ללא הכר ברבע השעה שבה עברתי את טבילת האש של חילול שבת מיותר. החדר חשוך, היא מבקשת קצת אור. איפה הכתבן שיבוא להדליק את החשמל? היכן יש מנורות שעובדות בגרמא?
האחות נכנסת ומדליקה את האור. היא ניגשת לחמותי ולוקחת מדדי לחץ דם, דופק וסטורציה בצורה חשמלית. אחר כך היא מרימה לחמותי את ראש המיטה, גם זה באדיבות חברת החשמל. היא נוטלת דגימת דם מהיד המחוררת והכחולה של האישה האהובה הזאת, ומקדימה לחטא את ידה עם ספונג'טות ספוגות באלכוהול, שיש להניח שלא הוכנו מראש.
כעת, בחריצות מופגנת, היא ניגשת לחבר לחשמל שבקיר את מכשיר האייבק, לצורך טפטוף איטי של תרופה שתיטיב עם נשימותיה של חמותי. "תוכלי לקרוא לי בעזרת הפעמון החשמלי שליד מיטתך", היא אומרת חביבות, ועומדת לצאת מהחדר. ואז היא פונה אליי: "תנוחי קצת גם את, אולי?", והיא ניגשת לכבות את האור. הביפר שלה מצלצל. היא עונה בטבעיות לצלצול המכשיר האלקטרוני שבכיסה, צוחקת עם האדם שעל הקו, מסיימת ב"ביי" ארוך ופונה לחולה שבחדר ממול.
לקראת חצות מעלים את חמותי למחלקה להשגחה. בעזרת ה' מצבה השתפר, לחייה שוב ורודות והחיוך מקשט שוב את שפתיה. "לאיזו קומה צריך לעלות?" אני שואלת את האחות החביבה. "קומה 10". אני ניגשת למעלית - כמובן שהיא חשמלית ואינה שומרת שבת. קטן עלינו. האחות מכניסה את חמותי למעלית, ואני במרץ נעורים עולה במדרגות עשר קומות.
יין לקידוש
השעה שמונה בבוקר. חילוץ עצמות לאחר שינה בכורסה לצד חמותי, שמנמנמת שנת ישרים. אולי יש מצב לכוס קפה? אני ניגשת בזהירות למטבחון ומוצאת קומקום, חשמלי כמובן, בלי פטנט שבת. תפילת שחרית ביחידות, והבטן מקרקרת. קודם אצטרך לעשות קידוש לעצמי. אבל המטבח ריק. יין אין בו, אך מאכלי בשר וחלב מעורבבים באי סדר יש בו. לפתע מגיעה בחורה חב"דניקית ומגישה לי בחן מגש עם יין ושתי חלות מתוקות. זללתי אותן כאילו יצאתי בזה הרגע ממסע ארוך בביאפרה.
לצאת הכוכבים
הרופא התורן מגיע ובודק את חמותי. הוא נראה מרוצה, ומבשר בחיוך רחב שהוא ניגש לכתוב מכתב שחרור – בלי עט נמחק ובלי כתבנית, למרות שיש כיפה על ראשו. וכשאני אומרת שאולי זה יוכל לחכות למוצאי השבת, הוא פונה אליי במבט יוקד ומכריז: "אבל אני משחרר אותה כעת! מי בא לקחת אתכן?".
לא עזר כלום. המכתב הוכן, ובקושי הרשו לנו להישאר בחדר עד צאת שלושה כוכבים. ואני כואבת את עלבונך, שבת מנוחה, מה יפית מה נעמת.
****
השמועות אומרות שהיום המצב טוב יותר, ויש מודעות רבה יותר לצורכי היהודי שומר המצוות. אך עדיין, למטפלים - קרי, רופאות כמותי - ניצבים אתגרים רמים אף יותר. נכון הוא שתקופת ראשית צמיחת גאולתנו תביא עמה הכנת תשתית משמעותית שתאפשר שמירת מצוות לעוסקים בצורכי ציבור. נקווה שכך יהיה. ממש ממש בקרוב. אמן כן יהי רצון.
פורסם ב''פנימה''