החלקים בעבודת השם שקל לנו לקיים הם מתנות יקרות שה' נתן לנו.
מצוות רבות שאישה מקיימת בביתה הן כלליות, כמו מצוות אהבת ישראל וגמילות חסדים. מצוות העמדת החיים בעולם וטיפוח המשפחה עוסקים בבסיס של העם היהודי, ויש להן ערך רב כל כך עד שמצוות עשה שהזמן גרמן נדחות בגללן.
כאשר הן או חלקן באות בקלות ובטבעיות, יש חשיבות להודות על כך לה' שנתן לנו כישרון טבעי ופשטות לקיים את מצוותיו אלו ולפרט אותן בדברי תודה.
טוב לכתוב על כך מכתב תודה לה'. מכתב שפונה אליו בשפה הכי אינטימית וקרובה באופן מורחב ומפורט, כפי הבנתנו ואמונתנו. לאחר מכן, כדאי לכתוב את כל המצוות שאנחנו עושות בקלות ובשמחה (לפחות חלק מהזמן), ולסיים שוב בתודה. אפשר, לחילופין, לכתוב פתק קטן שרק אומר תודה ומציין את המצווה. כל אחת מהאפשרויות היא טובה בהקשר המתאים לה. ומדי פעם אפשר לפתוח ולקרוא את מה שכתבנו.
בתוך החיסרון
מנגד, במצוי אנחנו פוגשים גם את חוסר היכולת שלנו, את המקומות התקועים, שבהם כמה שניסינו ועמלנו והשתדלנו - לא התקדמנו. איפה שהשקענו מאמצים כבירים וקצרנו תוצאות דלות, אם בכלל - גם בזה צריך לטפל.
בדרך כלל אנחנו נוטים לחזור ולהשקיע את אותם המאמצים שוב ושוב, למרות התוצאות הדלות. התנהגות זו היא מכוח האינרציה, אך היא לא הגיונית. אין שום טעם לפעול באותה טקטיקה אם היא כבר הוכיחה את עצמה כלא יעילה.
גם אם אין טקטיקה אחרת, זו איננה אופציה סבירה. אם בכל יום שישי אני צועקת חסרת סבלנות ועצבנית ובסוף גם עושה הכול לבד, העצה היא לעשות הפוך ממה שעשיתי עד כה. להרפות, להבין שהגעתי למגבלה שנמצאת בתוכי שכרגע אין ביכולתי לשנותה.
שם נכנסת לתמונה הפנייה אל השם שברא אותי עם כוחות ועם מגבלות, שברא בי חיסרון, ובתוך החיסרון הזה רק הוא יכול להושיע אותי. ניסיתי לשנות, ניסיתי להתגבר, השתדלתי, ועכשיו אני לא מצליחה. הדרך הפורייה והאחראית ביותר היא להוריד את הדמיונות שהכול בידי והכול בכוחי, ולהחזיר את הכוח לבעל הכוחות כולם. להבין בענווה ובפשטות את גבולותיי, לקבל אותם, לכאוב אותם ולפנות עליהם בתפילה אל השם ובבקשה עמוקה שהוא, שיודע נגעי ללבי ומרת נפשי, ישמע אותם ויקבל אותי.
טוב פנימי
בשלב הזה אני לא עושה שום דבר מעשי. אני רק מזיזה את הכעס, הביקורת, השנאה העצמית, הגאווה הפגועה, ונותנת לה' מקום להיכנס. ואני לא מַתנה את הבקשה בשינוי. אני מתבוננת במילים שבהן אני פונה אל ה' כמבטאות את כל יכולתו ואת הקשר שלי אליו, כמגלות את אהבתו לברואיו, ובתוכן אני מספרת את החיסרון שלי ואת הכאב שלי.
השלב היותר עמוק במסכת המגבלות שלי הוא התבוננות באוצר העמוק שגנוז בתוך המגבלה, בנקודה האלוקית הפנימית שמחייה אותה. גם במגבלה יש נקודת טוב שמחייה אותה, וכעת ברצוננו לחשוף אותה.
המתח שמתפרץ בצעקות ביום שישי נובע מהרצון להכניס את השבת בצורה מכובדת על פי ההלכה. האוצר הגנוז הוא אהבת השבת, חביבותה וחשיבותה. ההתפרצות אינה נכונה, אבל ישנו מניע טוב שמפעיל את ההתנהגות הלא טובה. מציאת האוצר יכולה להניח את דעתנו ולעזור לנו בבקשתנו: "אני מודה לך ה' על המתנה שנתת לי שאני רוצה כל כך בכבודה של השבת. כואב לי שמתוך זה נפלתי לכעוס ולצעוק".
פורסם ב''פנימה''