תקראו להם נוער הגבעות, בנים גבעונים, נוער כיכר החתולות או סתם נוער שנושר מהמערכת - יש לכולם מכנה משותף. הם אינם שייכים לשום מקום.
דיברנו על זה וכתבנו על זה כל כך הרבה פעמים, אבל חוץ מהורים בודדים, פה ושם, שתופסים את משמעות העניין והפתרון, הבעיה רק זוכה לכותרות בחדשות ופתאום כולם בהלם. כאדם אופטימי, אני מקווה שאולי הפעם תהיה התעוררות שתוביל לשינויים – בתפיסה, בהדגשים, במערכות היחסים, באורח החיים ושרשרת של שינויים נוספים. ברגע שתופסים את שורש העניין והשלכותיו, רואים כמה עיוותים בחברה בת ימינו אנחנו צריכים לתקן.
בשורש הבעיה קיים נתק או פרידה. נתק בין הנער (או הנערה) לבין הוריו ומשפחתו; בינו לבין מוריו; בינו לבין עצמו. הנער מרגיש שהוא שייך לשום מקום. הוא קולט שהוא שונה ולא עומד בציפיות של הוריו או מוריו או החברה. ההזמנה להתקיים בנוכחותם הצטמצמה מזמן. לא באמת מכירים אותו. מזמן, הוא לא מרגיש שיש לו מקום מפלט שבו הוא יכול להביע את רגשותיו ומחשבותיו; מקום שבו הוא יכול לנוח ולהתנחם. מזמן, הדמעות שלו התייבשו ותסכוליו הצטברו והתקלקלו, מצב שהפך אותו לדמות קשוחה. לבו הרך עטוף במגננות שלא נותנות לו לחוות עוד פגיעוּת.
לאן אני שייך?
כשהנער היה צעיר, הוא התחיל לבנות את המצפון ההיקשרותי שלו, שיוצר את צורתו. הוא קולט מסביבתו מה מקובל, כיצד הוא צריך להתנהג, מה הוא צריך לחשוב ולהרגיש ומה צפוי ממנו. ההזמנה להתקיים בנוכחות אבא, אימא ומבוגרים אחרים בחייו כל כך חיונית, שהוא רגיש מאוד לכל דבר ששומר או מקלקל את ההזמנה הזאת. הוא מרגיש מה מוזמן לתוך מערכת היחסים ומה הוא צריך להסתיר ולהשאיר בחוץ. המצפון ההיקשרותי מלווה אותו לאורך השנים ומתחיל להיות צר מדי, כאילו הוא כבר צריך בגד במידה גדולה, אבל נותנים לו רק מידה קטנה. אין לו מקום להביע את עצמו. האני האמיתי שלו לא מוזמן, פשוט אין מקום. לא בבית, לא בבית הספר. הוא אינו שייך לשום מקום.
המגננות התחזקו לאט לאט, וכשהיכולת לחוות רגשות פגיעים עברה את הסף, זה פשוט קרה לו. חוויות של פרידה פסיכולוגית ורגשית היו קשות מנשוא. די. אני שונה, לא שייך, לא משמעותי, לא אהוב, לא מוכר. איזו הקלה כשמוחו מפעיל מגננות ושומר עליו מעוד חוויות כאלה!
חי בשחור-לבן
אבל הנער משלם מחיר כבד על ההקלה הזאת. הוא נתקע. בלי רגשותיו הפגיעים, הוא הפסיק לגדול ולפתח אישיות של אדם בוגר. הוא הפסיק להתעניין ולשאול שאלות; הוא הפסיק לחוש ולהביע רגשות רכים. אין סיכוי שהוא ירגיש צער, בושה או ש"אני לא בסדר". לא אכפת לו. הוא הפסיק לחשוב פעמיים ולהתאזן בפרספקטיבה ובדעות שלו. הוא לא רואה את המורכבות של החיים. למרות שהוא כבר גדול, הוא מופיע כילד בגיל צעיר, ילד גן. הוא חושב בשחור לבן, חד-ממדי.
הוא נשאר בהילוך הראשון של המוח. הוא בחיפוש. הוא רעב וזקוק למזון הנפשי ההכרחי מכל דבר – קרבה, חיבור, היקשרות. בלי מנוחה מהמרדף הנואש הזה, הוא מצוי בבהלה בלתי פוסקת. למרות שפחד ותחושת חוסר הביטחון כבויים, הבהלה מניעה אותו למרדף אחר קרבה וחיבור. איפה הוא ירגיש בבית? בכיכר? בגבעה? אצל אנשי אידאולוגיה "שחור-לבן"? אצל נוער כמוהו, שגם הם בחיפוש, במרדף? מי דומה לו? אצל מי הוא ירגיש הכי בבית? הנער לא בורח מהבית. הוא מחפש בית. איפה שהוא דומה, לא שונה.
מזון אמיתי
הנער זקוק לחיבור החיוני, למזון האמיתי שמשביע את הרעב לקרבה, רעב היקשרותי. והפתרון הטוב ביותר הוא ההורים. ההורים שיכולים לספק את ההזמנה החמה והנדיבה להתקיים בנוכחותם. ההורים שרוצים למצוא שוב את הדרך לאחוז בו ולבנות את מערכת היחסים איתו מחדש. הנער צריך להרגיש שהוריו הם הבסיס הבטוח שלו, הבית שלו, מקום המפלט המנחם.
ההזמנה השנייה שהנער צריך לקבל מהוריו היא ההזמנה להיות הוא עצמו, עם כל הרגשות והמחשבות שלו. רק אז לבו יכול להתרכך ומוחו יכול להמיס את המגננות הקשוחות. רק אז הוא יתחיל לצמוח ולפתח התמתנות, התחשבות, גמישות והתהוות. עבודה זו היא מורכבת ודורשת רצון עז מצד ההורים להשיב את לבו של בנם אליהם.
החברה כולה צריכה לתמוך בהורים. עבודה זו דורשת שינוי בתפיסה, בראייה, בהדגשים, בסדר העדיפויות. היא דורשת מאיתנו לתקן את מערכת החינוך. היא גורמת לנו להסתכל על חברתנו מחדש, לזהות איפה טעינו בכיווננו, ולבחור בדרך אחרת המאפשרת לנו לשמור על מערכת היחסים הנכונה עם ילדינו כדי למנוע מצבים שבהם הם נתקעים, ולעזור להם לגדול ולהתבגר באמת בצורה בריאה.
פורסם בפנימה