הילד שלי הלך לחפש את אימא שלו, וככל שהוא הלך והתרגש כך הלכתי אני ונעצבתי. הוא לבש את בגדיו הטובים, חבש את כובעו האהוב, ובשעה שהתרמיל הגדול כבר היה תלוי לו על הגב הוא נראה לי פתאום כל כך קטן ופגיע.
תחייכי, אמר לי הלב, ותברכי אותו בברכת הדרך. אז חייכתי, ובירכתי. הוא לא באמת שלך, חני, הזכרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה. הוא לא באמת שלך.
עיניים מלאות אכזבה
שנתיים שאנחנו מדברים על זה. העיניים שלו נצצו כשהוא הפליג במחוזות הדמיון. סיפר מה יתרחש כשיחזור למקום הנורא שממנו נמלט לפני שמונה שנים, על השמחה שתאחז בוודאי באנשי הכפר הקטן והנידח בראותם אותו חסון ובריא. על אימא שלו שתתרפא משיגעונה ותתהדר בפני שכנותיה על ההשכלה שרכש. על אחיו הגדול שיחבק אותו במקום לחבוט בו שוב ושוב ללא רחם.
הוא העדיף לשכוח את תחושת הרעב, הצמא, הכאב, הקור, ההשפלה, המכות והעינויים שספג בבית שבו נולד וחשב רק על הגאווה. כמה יתגאו בו בבית כשיראו כיצד גדל, השכיל ופרח ומה זה נהיה ממנו.
בכל פעם ששאל לדעתי על הביקור בכפר הולדתו התפללתי שהנושא הזה לא יעלה שוב. כל כך חששתי מהאכזבה שתהיה לו. הרי איש לא חיפש אותו בשנים שבהן הוא אצלנו, וגם לא בתקופה שהתגלגל ברפש וברחובות. ועל אף שסיפור הצלתו התפרסם בעולם (תמיד שאלנו לרשותו קודם, וגם עכשיו), מעולם לא קיבלנו מסר מאף אחד מן הקרובים לו.
כן, חששתי מהאכזבה, אבל לא פחות מכך חששתי שהוא ילך לי לאיבוד. ככה פתאום, ילך כמו שבא. כי אין זה משנה כמה נכנס אל תוך לבי. הוא לא באמת שלי. הוא לא באמת שלי.
רגע קריטי
קשה לתאר למי שלא היה בנפאל את עולמם של ילדי הרחוב בקטמנדו. ילדים מזי רעב שמתגלגלים ברחובות, כל כולם עור ועצמות. העיניים שלהם מתחננות לאוכל. הידיים שלהם פרושות, מבקשות עזרה. קופאים מקור בלילות על קופסאות הקרטון הקרועות.
הבטחתי לעצמי שאני לא אתרגל לזה. שהעיניים שלי לא יהיו קהות מלראות את הזוועה של ילדים רעבים ובלי בית, בכל מקום שהוא. אבל המעט שעשינו היה כמו טיפה בתוך ים ילדי הרחוב של קטמנדו.
לפני חמש שנים נכנס מנדי, אחד הבחורים שעוזרים לנו בבית חב"ד, כשמאחוריו עומד ילד קטן ושדוף. רגליו כושלות. עוד רגע מתמוטט.
"זה בים", הוא אמר, "והוא ביקש פגישה איתכם".
אני מביטה בילד ורואה שכל מה שמכסה אותו הן שקיות זבל. מתחתן הוא עירום כביום היוולדו. גופו מלא חתכים ופצעים שותתי דם. רעמת שיער ענקית לראשו. בקושי היה אפשר לראות את פניו בשל הלכלוך הרב שהיה עליהן.
הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי: "יו מסט הלפ מי. יו אר גוד פיפל. איי נו. יו אר בית חב"ד פיפל. פליז הלפ מי. פליז סייב מיי לייף!".
אני לא יודעת להצביע על הרגע שבו החלטתי שאנחנו לוקחים את הילד הזה אלינו. אני לא יודעת אם זה היה כשעשינו לו את המקלחת הראשונה שלו מזה שנים והמים השחורים איימו להציף את בית חב"ד. אולי כשחבשנו לו את הפצעים והמורסות וגילינו שהחתכים האלה היו עונש מסרסורם של ילדי הרחוב על ימים שבהם לא קיבץ מספיק נדבות אבל לא היה מוכן לגנוב. אולי זה היה במהלך הלילות הארוכים של הגמילה מהסמים שהוא צרך ברחוב כדי לשרוד.
אבל בעצם, כשאני חושבת על זה, נראה לי שהרגע שבו החלטתי לאמץ את הילד הזה היה כשלקחנו אותו למספרה. אני זוכרת את עצמי עומדת מול המראה כשהספר הוריד את רעמת השיער הפרועה שהייתה לבים והיה אפשר לראות את הפנים שלו: ילד יפה תואר, עם העיניים הכי עצובות שראיתי אי פעם.
תורת החסידות מלמדת אותנו שלכל דבר יש סיבה. גם לעלה קטן שנושר מן העץ, לעשב שנתלש מן השורש. כזו היא גם יד ההשגחה העליונה שהביאה את בים עד אלינו.
כשאספנו את הילדים היקרים שלנו ושאלנו אותם האם הם מוכנים שהוא ייכנס למשפחה שלנו, הם לא הבינו את השאלה. "ברור", הם ענו, "מה הברירה? לשלוח אותו בחזרה לרחוב?".
עוף גוזל
בים לא אכזב אותנו אף פעם. רשמנו אותו לבית ספר פרטי והוא הספיק לקפוץ מאז ארבע כיתות. הוא מכבד אותנו כל כך ומעריך את מה שעשינו בשבילו, ומלמד את הילדים שלנו שיעור גדול בכיבוד הורים.
רבים שואלים אותנו מתי נגייר אותו, אבל לנו אין ולא היה ענין כזה בכלל. כל מה שעניין אותנו היא להציל את חייו, ואת זה השתדלנו לעשות ככל שרק יכולנו.
תמיד ידענו שהשליחות שלנו בסיפור המופלא יכולה להיות זמנית. שיום אחד הוא יחדל מלהיות גוזל פצוע. יתבגר. יפרוש כנפיים ויעוף.
יכול להיות שהיום הזה הגיע?
***
שבועיים לאחר שיצא אל הכפר הדלת נפתחה. בים חזר הביתה. בגדיו הטובים - אפורים היו. כובעו צמוק משזכרתי. אין זכר לזיק שהיה בעיניו כשיצא. אפילו התרמיל שלו נראה עצוב. חייכתי אליו ושתקנו יחד.
"יום אחד אני אהיה ראש הממשלה", הוא אמר לי פתאום אחרי שלגם את השוקו החם מהכוס האהובה עליו בבית. "או אולי... אולי אפילו הנשיא. ואז", הוא קם ממקומו בהתרגשות, "את הכול אני אתן לכם!"
"את ה-כ-ו-ל. כן? את לא מבינה אפילו כמה שאני אדאג לכם. לכם ולכל היהודים שיש בעולם הזה". הוא ניער את האבק מעל בגדיו.
***
יש והוא עדיין מתעורר מסיוטים בלילה, חולם שהוא שם, ברחוב הקשה. אז אני באה אליו, מרגיעה אותו ואומרת לו: "זה בסדר, בים. אימא פה. אימא פה...".
פורסם בפנימה