"לא אחת אני מוצא את עצמי ממש מזיל דמעה מצילום טוב". שחר כהן
"לא אחת אני מוצא את עצמי ממש מזיל דמעה מצילום טוב". שחר כהןצילום: ליאת כהן

הטויוטה הכחולה שחנתה בקצהו המרוחק של אגם ירוחם בשעות אחר הצהריים, לא רמזה דבר על מה שהתחולל כמה מטרים משם.

על שפת האגם, מתחת לתלולית עפר לצד עץ אשל נמוך, עמד אוהל הסוואה גדול ומחלונו הקטן בצבצה מצלמה בעלת עדשה אימתנית באורך מוקד של 600 מ"מ. הצלם שחר כהן ישב בדממה מוחלטת על כיסא נמוך בתוך האוהל, מחכה לשעת כושר. המטרה: צילום של קורמורן – עוף ימי גדול, שחג מעל המים במטרה לתפוס דג שמן לארוחת ערב. כמה דקות לאחר מכן השתחלתי פנימה לתוך האוהל והצטרפתי אליו בדממה זהירה, ממתין לרגע שבו יישמעו הקליקים המהירים של המצלמה בדרך לפריים המושלם. אולי אהיה עֵד לצילום השנה 2017.

המארב החצי-צבאי לבעלי החיים הוא שגרת יומו של צלם הטבע שחר כהן (48), תושב נווה צוף. כהן שוהה לעתים ימים ארוכים בחוץ, חבוי מן העין בתוך מסתור שבנה בעצמו, ניצב כמעט בלי תזוזה, רק הוא והמצלמה, ממתין לרגע קסום אחד שמגיע (ולעתים גם לא) רק לעתים נדירות. זה עשוי להיות נץ שמביא אוכל לזוגתו שדוגרת על הביצים בחבל בנימין, קבוצת שועלים ברמת הגולן שמחפשת מה לאכול, עיטם לבן זנב קורע פיסות בשר מנבלת עגור באגמון החולה, תן שמתקוטט עם חבריו על חתיכת בשר אי שם במרכז הארץ, לבנית גדולה שבפיה דג שזה עתה נשלה מן המים בנגב המזרחי או דורס שמלמד את גוזליו לעוף בצפון הרחוק. כהן מנסה לספק הצצה אל ההתרחשות מבלי להשפיע או לשנות בה דבר.

צלמי טבע הם סוג של דייגים. כדי לתפוס את הפריים המושלם צריך סבלנות אין סופית בישיבה של שעות ארוכות כמעט בלי תנועה, כדי לאפשר לבעל החיים להתקרב למקום, בלי שיבחין כי מתצפתים עליו. את זה עושה כהן כבר לא מעט שנים ובהצלחה מרובה. בחודש שעבר הוא זכה במקום הראשון בתחרות של החברה להגנת הטבע בשיתוף עם האגודה הישראלית לצילום טבע על תמונה שצילם בחבל בנימין - נץ מצוי פורש כנפיים רטובות - שצילם ממרחק של שישה מטרים בלבד מההתרחשות. בימים אלו (עד סוף מרץ) מוצגת תערוכת הצילומים שלו "ארץ בראשית" בגלריית 'בבזיליקה' בשילה הקדומה. בתערוכה 30 צילומים שנלקחו מעולם הטבע הארצישראלי, בעיקר בחבל בנימין אך לא רק. אוצרת התערוכה היא הצלמת פסי גירש.

צילום מתוך התערוכה
צילום מתוך התערוכהצילום: שחר כהן

לישון על העץ

כשצילמת את הנץ, איך הוא לא ברח לשמע הקליקים של המצלמה?

"אם אני מתחיל לצלם מיד כשהוא מגיע, הוא בורח. אבל אם נותנים לו להתרגל לרעשים האלה, הוא מרגיש שזה חלק מהטבע ואין בעיה", אומר כהן. "כשצילמתי את התמונה הזוכה ישבתי שעתיים בסבלנות עד שלחצתי בפעם הראשונה על המצלמה. לאט לאט נתתי לו להתקרב ולהרגיש בטוח ובסוף תפסתי את הרגע.

"יש לי תמונות ורגעים הרבה יותר קשים להשגה שהצלחתי לצלם, כמו רגעי ההזדווגות של הנץ בטבע. אלו רגעים שלא צולמו בישראל, ואולי גם בעולם".

למה זה כל כך נדיר?

"כל התהליך מתרחש רק במהלך שבועיים בשנה, בשעת בוקר מוקדמת ולמשך שמונה שניות בלבד. כדי לתפוס רגע כזה גם צריך לדעת - או יותר נכון לנחש - איפה זה יקרה, כי אף פעם לא יודעים במדויק וכל הדברים האלו צריכים להתחבר יחד. כשאני מקים נקודת מסתור, אני לא יודע אם זה באמת יקרה שם. נשאר לי בעיקר לקוות".

את הצילומים המרהיבים של ניצים שמאכילים את גוזליהם הרכים בקן בפגר של ציפור, הוא צילם מפיגום שבנה שם במיוחד. "הקן היה על עץ אורן בגובה של 15 מטר. אני רואה את האמא מביאה את האוכל, אבל מלמטה אי אפשר לראות כלום". תוך כמה דקות כבר הייתה לו תוכנית פעולה שתאפשר לו לצלם את ההתרחשות בתוך הקן. "יחד עם חבר הבאתי פיגומים. כשהאם יצאה להביא אוכל, העמדנו בתוך חצי שעה משטח בגובה של הקן במרחק מטרים ספורים ממנו. צריך לעשות את זה מאוד מהר, חצי שעה לכל היותר, כי יותר מזה יש סכנה גם לגוזלים שימותו מחוסר מזון וגם לניצים שיעזבו את המקום לגמרי. ביליתי שם חודש כדי לצלם. אפילו מיטה שמתי שם", הוא מחייך בסיפוק.

"אני עובד על הפרויקט הזה יותר משנתיים, ומאחוריי מאות שעות מעקב וצילום", הוא מוסיף. "זו משפחה של ניצים שחיה באזור אום צַפָא, יער חלמיש, שמורת יער בדרום השומרון בסמוך ליישוב נווה צוף. זה התחיל במעקב ראשוני ואני מלווה ומתעד אותם מרגע החיזור, ההזדווגות, בניית הקן, לידת הגוזלים והאכלתם ועד לרגע שהם לומדים לעוף. זו כבר שנה שנייה ברציפות שאני איתם".

כהן, מבכירי הצלמים בארץ, הוא צלם חוקר. צלם מהסוג הזה אינו צלם של אירועים מזדמנים. הוא מציב לעצמו מטרות, יוצא לשטח, חוקר ולומד בעצמו את האובייקט שעתיד לככב במצלמתו בדרך של מעקב ותצפית ממושכת ומעמיקה, ובדרך כלל באמצעות מחבוא מוסתר שהציב בשטח. כהן כבר הקים עשרות מקומות מסתור - ביער אורנים סמוך לביתו שבנווה צוף, במחצבה נטושה בצפון הארץ או בדיונות החול המוריקות שבנגב המערבי. רק לאחר היכרות טובה עם התנהגותם של הנץ, הדאה או השועל, הוא מגיע לרגע המיוחל שבו הוא לוחץ על מחשף המצלמה ויוצר את הצילום המושלם שבו האור, הצורה והתנועה נמצאים בנקודת ההבעה המרבית שלהם.

"יש לי פרויקט של צילומי תנים, וזה קורה בשעות הדמדומים של הבוקר ובמקומות לא סטנדרטיים", מספר כהן. "אנשים חושבים שצילום טבע זה מאוד רומנטי, אבל לפעמים אני מגיע למקומות שכוחי אל, מחצבות נטושות ופינות טבע שאנשים לא מגיעים אליהן, עושה הרבה תצפיות על המקום עד שאני רואה אילו בעלי חיים מסתובבים בו, ורק אז מתחיל לצלם".

אתה נמצא לבד בטבע בשעות לא שעות. היו רגעים שחשת סכנה?

"היו גם היו", הוא אומר בחיוך ממתיק סוד. "בשנה שעברה הגיע אליי הרבש"צ של היישוב נווה צוף וביקש ממני לא להיכנס לאחת מעמדות המסתור שבניתי ביער אום צפא, כי יש התראה על צלף פלשתיני שמחכה לי באזור. שבוע לאחר מכן המחבל נתפס בזכות מעקב שצה"ל עשה אחריו. הוא חשב שזו עמדה צבאית בגלל ששמתי שם כמה רשתות הסוואה. באותה תקופה גם נזרק לשם בקבוק תבערה, ובגל השריפות האחרון נשרפה לי עמדת תצפית שעבדתי עליה לא מעט.

"אבל זה לא הכול. לא מזמן, באחת התצפיות שעשיתי שם לקראת ערב, שכבתי על האדמה ושמעתי רשרושים במרחק כמה מטרים ממני. פתאום אני רואה שרשת ההסוואה זזה קצת ותחתיה הציץ ראש של נחש צפע. זינקתי משם והצלחתי להבריח את הנחש. אני לא יודע מי היה יותר מופתע מהמפגש הזה – אני או הנחש. לקח לי כמה ימים עד שחזרתי לשם שוב. כשאני ממוקד מטרה, אני שוכח מהכול", הוא מחייך.

צילום מתוך התערוכה
צילום מתוך התערוכהצילום: שחר כהן

יהדות דרך עדשת המצלמה

שחר כהן נולד ב-1968 בצפון תל אביב למשפחה חילונית אמידה של שש נפשות. בתיכון למד בבית הספר לאמנויות בתל אביב וכבר אז הבין שהוא רוצה להיות צלם. בתיכון למד במגמת צילום בהיקף של 11 (!) יחידות לימוד – דבר שכבר לא קיים היום. "זה היה עוד בתקופה שהתמונות צולמו על פילם. כשהמורים היו רוצים להעניש תלמיד, היו שולחים אותו למעבדת הפיתוח", הוא נזכר וצוחק. כשסיים את הלימודים התגייס לחיל המודיעין, ובסיום שירותו הצבאי החל בלימודי צילום מקצועיים במכללת הדסה. כהן חזר לבית הספר לאמנויות בתור מורה לצילום ("כבר בסיום התיכון היה לי חלום לשוב וללמד שם", הוא מודה).

בגיל 23 התרחש השינוי המשמעותי בחייו, כאשר החליט לחזור בתשובה. ביום חתונתו הוא חבש לראשונה כיפה לראשו, ומאז היא נותרה שם. שנה לאחר מכן עבר עם רעייתו ליאת להתגורר ביישוב נווה צוף, לא הרחק מבית הוריה של ליאת. שם הם מגדלים את שבעת ילדיהם - הגדול בן 23 והקטנה בת 10. "כל החיים שלי השתנו מקצה לקצה. מתושב רמת אביב ללב ההתיישבות, מאורח חיים חילוני לבית דתי".

איך ההורים קיבלו את החזרה בתשובה?

"אצלנו במשפחה זה סיפור מעניין", הוא משתף. "כל האחים שלי חזרו בתשובה אחד אחרי השני, בלי קשר. ההבדל בינינו הוא שאני חזרתי בתשובה ואני עובד ולומד ומחנך את הילדים לשירות צבאי, אבל האחים שלי הפכו לחרדים ממש ואת זה ההורים שלי פחות אהבו". לפני חמש שנים אביו נפטר, ומאז גם האם החלה להתקרב ליהדות.

בתקופת ההוראה בבית הספר לאמנויות, קיבל כהן הצעה להתחיל ללמד גם במכללה לצילום הוותיקה בארץ (נוסדה ב‑1965) השוכנת בקריית אונו. ב‑1999, שנה לאחר שהחל ללמד במקום, נפטר זאב ביבר, מקים ומנהל המכללה בפועל, ושחר נקרא למלא את מקומו, תפקיד שהוא נושא עד היום. כיום המכללה לצילום היא היחידה בארץ שמעניקה תואר הנדסאי בצילום ומדיה דיגיטלית.

"מכיוון שאני בא מהעולם הלא דתי, אני מכיר את שני העולמות. התלמידים שלי רובם לא דתיים, לכן חשוב לי הקשר עם התלמידים. אחת המשימות שלי לצד לימודי הצילום, זה להראות להם את היופי בעולם הדתי והמסורתי שלי".

דרך צילום?

"יותר מבחינת ההתנהגות, האופי וההתייחסות לצילום כמקצוע. צילום זו שפה ויזואלית שמשלבת תקשורת ואמנות. אנחנו היום חיים בעולם שבו כל מי שרוצה להתפרסם בתחום הזה, צריך לעשות דברים שהם נועזים ופרובוקטיביים - משהו שלא תמיד הולך יד ביד עם העולם הדתי. אבל למזלי, אלו שבאים ללמוד צילום הם בדרך כלל אנשים עם נפש גבוהה ולכן החיבור יותר קל".

תן לי דוגמה למשהו שאתה מעביר להם בדרכך?

"מקובל שבבתי ספר לצילום מלמדים לצאת מהקופסה דרך צילומים לא צנועים, בלי לתת כבוד לדת ולאישה ובצורה הכי קיצונית ולא יפה, העיקר לעשות יצירה. אני מנסה להכניס את עולם הערכים שלי לשם. אמנם אני לא אגיד לתלמידים שלי לא לצלם תמונות כאלה, אבל הם שומעים ממני איך אפשר להתבלט באופנים אחרים וזוויות אחרות של צילום. זה מחלחל. לימודי צילום זה לא לימודי מתמטיקה שבא מורה לכיתה, מעביר שיעור והולך. בלימודי צילום יוצאים המון לשטח ומקיימים המון שיחות וייעוץ, ואני נותן להם לטעום מהשלווה, השקט, הרוחניות והטוּב שיש ביהדות".

צילום כחול-לבן

כבר חלפו כמעט שעתיים מאז שהשתחלתי לאוהל הקטן, השמש מתחילה להראות סימני התקפלות. מדי פעם חולפים מעלינו שחפים, קורמורנים וציפורי שיר, שמשמיעים כל אחד בתורו את הקריאות המבשרות על בוא הערב. במבט דרך עדשת המצלמה אל העבר הרחוק של שפת האגם, מתגלים כמה עופות מים קטנטנים ששוחים בטור יפהפה אחרי האם. נראה שהפעם התמונה המיוחלת שלשמה נסע כהן במשך יותר משעתיים, לא תגיע. הוא יצטרך לחזור שוב בקרוב.

פארק אגם ירוחם משמש כנקודה חמה מבחינה אקולוגית, שמושכת מגוון רחב של בעלי חיים ובעיקר בעלי כנף. במהלך השנה חולפים בו כ‑270 סוגים של בעלי כנף ומאות רבות של בעלי חיים. ממעוף הציפור הפארק נראה כנקודה ירוקה ובמרכזו אגם מים מתוקים מהגדולים בארץ, שמלא לאורך כל השנה. בשביל הציפורים הנודדות מדובר בגן עדן של ממש.

מאכזב שלא הצלחת לצלם את מה שרצית?

"ההפך. ככה התמונה שאני תופס בסוף הופכת למשהו כל כך משמעותי. המאמץ והסבלנות תמיד משתלמים בסוף. רוב הצילומים שלי הם לא במקומות סטנדרטיים", הוא אומר, "מצאתי את עצמי נוסע עד להרי אילת כדי לתפוס כמה תמונות של ורדית סיני (ציפור שחיה באקלים מדברי – מ"ג) ומדברון (ציפור שיר קטנה ממשפחת הסבכיים – מ"ג). יש לי פרויקט של צילומי תנים במחצבה נטושה בצפון, ואל משפחת הניצים בשומרון הייתי צריך לחזור שוב ושוב עד שהצלחתי לצלם את הרגע המיוחד שרציתי. נסעתי פעם לחולות ניצנה, שלוש שעות לכל צד, כדי לצלם בשעת השקיעה עכן חרטומים - נחש ארסי בעל שתי קרניים בולטות, שזו שעת הפעילות שלו. נעזרתי בגשש בדואי כדי למצוא אותו ומהרגע הזה היו לי 10 דקות לצילומים, מכיוון שאסור להפריע לו יותר מדי. צילמתי והלכתי מהר כדי לא להפריע לו בחיפוש אחרי אוכל. אם הייתי מתעכב יותר, הייתי אולי הורס לו את ארוחת הערב".

"אני גם מגיע לדברים שבאמת שומעים עליהם רק בסיפורים. כולם מכירים את הסיפור של הקוקייה והעורב מסיפורי הילדים. אני ראיתי בעיניים שלי עורב מאכיל קוקייה. נסעתי ברכב עם חלונות פתוחים ולפתע אני שומע קוקייה שצווחת בקול מאוד חזק. כשזה קורה, זה סימן לכך שמשהו עומד להתרחש. עצרתי, שלפתי את המצלמה וחיפשתי אותה. פתאום אני רואה עורב מגיע מלמעלה ומאכיל אותה. לוקח לי זמן לקלוט שאני עֵד לאירוע מיוחד מאוד ושהצלחתי לתפוס את הרגע הזה במצלמה".

ומה עם לצאת לחו"ל למסעות צילום באפריקה או במקומות אחרים?

"אני מצלם רק בארץ", הוא עונה בחיוך. "הרבה חברים אומרים לי: בוא למסעות כדי לצלם פילים ואריות, אבל אותי זה לא מעניין. עדיין לא מיציתי את כל מה שיש לטבע של הארץ להציע. אני מחובר אליו, חי אותו ונושם אותו 24 שעות ביממה. אני מסוגל לצאת מהבית שלי ב-2-3 בבוקר ולהגיע לזריחה במצפה רמון כדי לצלם את היעלים, ואחרי זה לחזור הביתה ולהתחיל עוד יום עבודה".

"לא אחת אני מוצא את עצמי ממש מזיל דמעה מצילום טוב", הוא אומר לסיום. "מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את פלאי הבריאה ככה מקרוב. לשמחתי, הרגעים האלה מונצחים. אני בסך הכול צינור שמעביר את כל היופי והשפע שהקב"ה נותן לנו בעולם, דרך התמונות".