שיתוף הפעולה המתבקש ביניהם נתקל במכשולים פרסונליים. בוגי יעלון ומשה כחלון
שיתוף הפעולה המתבקש ביניהם נתקל במכשולים פרסונליים. בוגי יעלון ומשה כחלוןצילום: ישראל סלם, פלאש 90

היהודים בארצות הברית בפאניקה, וכנראה שבאמת דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אבל ממקומי כאן אני יותר מזדהה עם דבריו של אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה לשעבר, ושל מיודענו הקונסול בניו-יורק דני דיין, שנמצאים שם וטוענים שלא כצעקתה.

על פי סקר מכון 'פיו', היהודים הם בני הדת האהודים ביותר בארצות הברית עם דמוי חיובי בשיעור של 67 אחוזים - הבדל תהומי לעומת תדמיתם השנואה באירופה. חלק גדול מאיומי הסרק לגבי פצצה שהוטמנה במרכז קהילתי יהודי מקורם בעיתונאי שפוטר לאחרונה, וכעת מוחזק בידי המשטרה. מרבית החרדה מקורה בהפחדה העצמית שהתחוללה אצל יהודים ליברלים בעקבות בחירתו של טראמפ, שעלייתו לשלטון הושוותה לעליית הצורר הנאצי. כתוצאה, כל אירוע אנטישמי נתפס מיד כהתגשמות נבואת הזעם וזוכה להבלטת יתר.

לעומת זעקות השבר הבוקעות מהקהילה היהודית, החלטת ארגון בתי הכנסת של היהדות הקונסרבטיבית התקבלה בשאננות יחסית. על פי ההחלטה, מעתה בן הזוג הלא יהודי בנישואי תערובת זכאי להתקבל כחבר מן המניין בבתי הכנסת הקונסרבטיבים בלי שעבר גיור. בעקבות ההחלטה נמחק מה שנותר מהקו הדהוי המפריד בין קונסרבטיבים לרפורמים, ונראה שרק שיקולים ארגוניים מונעים כעת את המיזוג ביניהם. מדובר בדילול נוסף של היהדות המדולדלת בלאו הכי, תוך ניסיון נואש לבלום את הצטמקות מספר החברים בתנועה הקונסרבטיבית. החברים מהסוג החדש יגיעו לתפקידי הנהגה בבתי הכנסת ויחזקו עוד יותר את הקו המתירני לנישואי תערובת, עד שראביי שיסרב (או תסרב) לקחת חלק בברית נישואי תערובת יוחרם.

ההתבוללות מהווה איום יותר רציני מהאנטישמיות להישרדותה של יהדות ארצות הברית, אבל היא מגבירה את סכנת האנטישמיות כלפי יהודים שלא התבוללו. במחלקת המחקר של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית הגיעו לפני שנות דור למסקנה שנוכח הפער הכמותי בין המוסלמים בצרפת ליהודי המדינה, ישתלם למפלגה לזנוח את תמיכתה בישראל וביהודים על מנת לקרב לשורותיה את המוסלמים. חישובי כדאיות בוטים כאלה עלולים לצוץ גם בארצות הברית.

התברגות בוגי

משה יעלון, לאחר שחטף בדו"ח צוק איתן ובגזר הדין במשפטו של אלאור אזריה, עשה את הצעד המתבקש והכריז שממשיכים הלאה והוא יתחרה על הנהגת המדינה במסגרת מפלגה חדשה. השבוע גם התבשרנו על האינפלציה במועמדים לראשות מפלגת העבודה. נוצרה אצלי התחושה שבנסיבות אחרות אפשר היה לשדך בין מנהיג שמחפש מפלגה למפלגה שמחפשת מנהיג.

יעלון הוא הרי בשר מבשרה של תנועת העבודה יותר מאחרים ברשימת המועמדים הארוכה - להוציא אולי נסיכים כמו עומר בר לב ובוז'י הרצוג. אצלו קיימות התכונות של תנועת העבודה שפעם זכו להערצה בציבור. יעלון הוא איש הפשרה הטריטוריאלית במובן הישן (רק שהתנאים לא הבשילו לכך), והיה מסוגל לחבור למרכז ללימודים אסטרטגיים בראשות האלוף (מיל') עמוס ידלין - המומחה הביטחוני של העבודה בבחירות הקודמות. לכן היה זה טבעי אם יעלון היה נוטע את אוהלו הפוליטי מימין למפלגת העבודה ולא משמאל לליכוד, כדוגמת אביגדור קהלני ויהודה הראל כאשר הקימו את 'הדרך השלישית'. הבעיה היא שמפלגת העבודה עוד לא מוכנה כמו יעלון להכיר בכך שתהליך אוסלו היה משגה. נעשו ניסיונות לעקוף את הנושא הנפיץ, כגון בימי הנהגת שלי יחימוביץ' שהעדיפה להדגיש את הנושא החברתי ולהתעלם מהנושא המדיני כי לא היה אקטואלי, אבל הכאה על חטא לא הייתה.

לכן שטח המחיה שנותר ליעלון הוא הרווח בין הליכוד לשמאל-מרכז של יש עתיד. אלא ששם יושבת מפלגת כולנו. אם כולנו תתפרק וכחלון יחזור לליכוד, השטח יתפנה. אם כולנו תתמודד שוב, אז יעלון וכחלון רבים על אותה משבצת. לכאורה, הקמת מערך בין יעלון בפן הביטחוני וכחלון בפן החברתי היה סביר, בתנאי שיפתרו את השאלה מי יהיה מספר אחד. אבל קיימת בעיה נוספת בדמותו של האלוף (מיל') יואב גלנט, ומי ששמע את הביקורת החריפה שהטיח גלנט ביעלון לאחר פרסום דוח צוק איתן יתקשה להאמין שהשניים ישלבו ידיים. פתרון אפשרי הוא שגלנט יהפוך לשחקן רכש של הליכוד בעונת הנדידות הפוליטיות.

בחירות ללא הכרעה

סדרת הבחירות באירופה נפתחת ביום ראשון בהולנד. היות שעדיין אין לנו תחליף לנשק החלוד של הסקרים, נאמר שעל פי התמונה המסתמנת האיחוד האירופי עומד לשרוד את הבחירות בהולנד, וכעבור חודש בצרפת. חירט וילדרס, מנהיג מפלגת החירות הימנית, אולי יגיע ראשון מבחינת מספר המנדטים (וגם זה מוטל בספק), אבל עדיין לא הבטיח את מקומו בממשלה הבאה ובוודאי לא יעמוד בראשה. מה שכן ברור הוא שמעשה המרכבה של ממשלת הולנד הבאה יהיה הפעם ארוך מהרגיל. אם וילדרס ומפלגת יודרו מהקואליציה, היא תישען על חמש מפלגות בעלות אג'נדות סותרות, דבר שאינו מבטיח תוחלת לה חיים. אבל ממשלה כזו לא תיזום משאל עם על פרישה מהאיחוד האירופי.

בצרפת, לראשונה מאז הוקמה הרפובליקה החמישית בשנת 1958, אנו עומדים בפני מצב שמועמד של המרכז-ימין לא יעפיל לסיבוב השני והמכריע לנשיאות צרפת. מרין לה פן, המבקשת להוציא את צרפת מהאיחוד ובכך למוטט את הארגון, צפויה לעלות לסיבוב השני אבל שם להפסיד לאיש המרכז עמנואל מקרו.

המשטר הנשיאותי הצרפתי הוא באמת נשיאותי רק בתנאי שהנשיא נהנה מרוב באסיפה הלאומית. מאחורי המועמד לנשיאות מקרו אין תשתית מפלגתית, אלא תנועה בשם En Marche (או 'קדימה' בלשוננו). כמו קדימה הישראלית מדובר בעב"מ הפתוח לכולם, שייאלץ להתמודד מול המפלגות הוותיקות. אבל קדימה הישראלית שאיננה זכורה לטוב הציגה את עצמה כרשימת כוכבים של יוצאי הליכוד והעבודה ואנשי אקדמיה וביטחון. לגרסה הצרפתית חסר שלד כזה, וקשה לראות את מקרו משיג רוב תומך באסיפה. בהתחשב במצבה הכלכלי העגום של צרפת, תוצאה כזאת מהווה מתכון להמשך הקיפאון והדשדוש.