הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: הר ברכה

התפתחות הדיון על המצב בצבא

בעקבות הטור על מצבו הדתי של צה"ל ועל חובת המחאה בצבא, התפתח דיון ער ומחכים מאוד. קיבלתי מכתבים רבים, שהדבר העיקרי שלמדתי מהם הוא שהנושא חשוב מאוד, ויחד עם זה מודחק ומוזנח. הורים כתבו שעד עכשיו הם חשו מושתקים. מחנכים כתבו יישר כוח גדול.

המכתבים המכאיבים ביותר היו מכתביהם של חיילים שהעלו זיכרונות קשים משירותם עם חיילים וחיילות חילוניים שמיררו את חייהם בגסות, ולא מעט פעמים ניסו מתוך קלות ראש להכשילם בעבירות חמורות. הם כתבו שבעקבות הטורים הקודמים הם חשים לראשונה שמותר להם להתלונן, וחיזקו את ידיי להמשיך לעסוק בסוגיה החשובה.

העלאת הבעיות וחובת המחאה

הנני ממלא את בקשתם בהעלאת הבעיות (תוך צנזור הסיפורים הקשים והלא צנועים), כדי שהחיילים, הוריהם ומחנכיהם יוכלו להתכונן כראוי לשירות הצבאי, וגם כדי לחזק את התודעה בדבר החובה לקיים את מצוות התוכחה בצבא: ראשית בפנייה למפקדים ולרב הצבאי היחידתי, ובשיתוף ההורים והמחנכים. ואם הדבר לא תוקן - בתלונות וקובלנות לרבנות הצבאית, למשרד לפניות הציבור באכ"א, לנציב קבילות החיילים, לארגון 'צו אחד', ובמקרים קשים - לתקשורת אוהדת.

קצת על המצב בצבא

ראוי לציין שמכלל המכתבים עולה שמצב הצניעות בצבא מתדרדר בהדרגה בהתאם למצב בחברה הכללית. כאשר רבים מבני הנוער בגיל תיכון מתנהגים בהפקרות ונצרכים להשתמש באמצעים למניעת הריון, באופן טבעי הצורך באמצעי מניעה גובר מאוד בצבא, והאווירה נעשית גסה ועכורה יותר עבור החייל הדתי.

אמנם יש מקומות בצבא שבהם הצניעות נשמרת בצורה נאותה, כמו למשל ביחידות עורפיות שבהן משרת ציבור איכותי והחיילים חוזרים בכל לילה לביתם, וביחידות שבהן משרתים חיילים דתיים רבים.

מכתב כואב מאמא

"כאשר קראתי את המאמר הקודם בכיתי. הרב לא יודע כמה הוא צודק! הדילמה אם להתלונן נוגעת לפיקוח נפש! בני השלישי פחות התאים ללימוד בישיבה, ולכן התגייס לא דרך ישיבת הסדר. הוא שירת בחטיבה של חי"ר ונתקל במפקדים ובחיילים שמיררו את חייו. בהתחלה הוא התלונן על התנהגות גסה שבין מפקד וחיילת, וכן על תמונות פרוצות שתלו בחדרים, ואז הם קראו לו 'שטינקר', והחלו ללעוג לו על שהתפלל ועל שהקפיד על כשרות, החלו לדבר דיבורים יותר גסים בנוכחותו, הטריפו כלים כדי להרגיזו, ובשבת השמיעו לו בחדר שירים בקולי קולות. ולפעמים כשהלך לישון, מצא שהניחו על מיטתו תמונות של נשים בעירום.

באותו זמן החל אחד המבצעים בעזה. יחסיו עם המפקדים והחיילים היו כל כך עכורים עד שהוא לא סמך עליהם, ופחד לישון שמא יפקירו אותו. וכך, כשהוא מותש, המשיך לתפקד במשך כשבוע, עד שנפצעו לידו באופן קשה מפקד וחייל. הוא קיבל הלם קרב ולא היה מסוגל להמשיך לתפקד. רק לאחר מכן הוא התחיל לספר לנו על מה שקרה לו בצבא. ואף על פי כן היינו צריכים להתאמץ מאוד כדי שיספר את מה שאירע לפסיכולוג צבאי. למזלנו הצבא הכיר באחריות לנזק הנפשי שנגרם לו.

שנתיים עברו עד שהצליח לישון בלילות באופן סביר. הוא עדיין בטיפול, ואנחנו מקווים שיצליח להשתקם.

שני דברים חשוב לי לומר בסוף מכתבי: א) צריך לעודד את החיילים לשתף את ההורים בכל הבעיות, כדי שיוכלו לחזקם מבחינה נפשית וכדי שיוכלו להתלונן עבורם, כי לפעמים הם מפחדים להתלונן, שמא יתנכלו להם או יפגעו בקידומם בצבא. ב) חובה לעודד את הצעירים להתגייס דרך ישיבות ההסדר".

מכתב מחכים

את המכתב הבא כתב תלמיד חכם עם רקע פסיכולוגי ובעל יכולת התבוננות באנשים וחברה:

"תודה על ההזמנה לקוראים להשתתף בדיון החשוב. מניסיוני בסדיר ובמילואים, אכן יש לא מעט חיילים דתיים שמתמודדים עם מצבים קשים. אולם המערכת הצבאית גדולה מאוד, ויש בה חיילים דתיים גם שלא במסגרת ההסדר שאינם נקלעים לבעיות חמורות, ואף מרגישים טוב ברוב תקופת השירות.

המצב נקבע בדרך כלל לפי אופי החיילים ובמיוחד הקצינים. כאשר חלק מהחיילים גסים יותר מטבעם, עוסקים בפריצות ומרבים לקלל, זה משרה אווירה קשה בכל היחידה ומשפיע על כולם. מאידך, רבים מהחיילים החילוניים צנועים מטבעם ולא אוהבים להתלוצץ בענייני פריצות, וגם מכבדים את השבת. אמנם כאשר יש בסביבה חיילות שמחפשות תשומת לב, גם כאשר לא מעט חיילים וחיילות חילוניים מסביב סובלים מזה, כמעט ואין סיכוי ליצור אווירה צנועה ומכובדת.

בנוסף, מצבו של החייל הדתי נקבע במידה רבה לפי אופיו. גם כאשר האווירה קשה, חיילים שלא אכפת להם להתבודד, לשהות הרבה זמן בבית הכנסת ולהתעלם מהלעג של החברים, בדרך כלל אינם נפגעים. אבל מי שהניכור הזה קשה לו, יסבול.

כמו כן, התגובה של החייל למצבים לא נעימים משפיעה מאוד על תגובת הסביבה. חייל חלש והססן, יסבול. חייל בעל כישורים חברתיים וחוסן פנימי, יזכה לכבוד. ככל שהרצינות בתורה וביראת שמיים ניכרת יותר, כך החיילים מתחשבים יותר בחייל הדתי. לכן העצה שבזמנו הרב כתב, להוציא ציציות, מועילה מאוד.

בתקופה אחת היה לנו מ"פ חילוני שנהג לנבל את פיו באופן איום והשפיע בכך על כל המפקדים והחיילים. לאחר שהתלוננתי על כך בפניו, והוא נוכח לדעת שהדבר מפריע לנו מאוד, הוא הורה לכולם בנחרצות לשמור על הפה ולהפסיק לקלל, וכך היה.

אמנם בתקופה אחרת בשירות, היה מ"מ שהתעניין באופן מיוחד בפקידת הפלוגה, והאווירה שהם הפיצו בקרב כלל המפקדים והחיילים הייתה פרוצה מאוד.

ערבי פלוגה ואירועי בידור שונים שמתקיימים לחיילים הם בעייתיים מאוד. בדרך כלל באירועים אלה ישנן חיילות שמתסיסות את האווירה ומעוררות את החיילים להתעסק איתן, ואז האווירה גסה ופרוצה.

במילואים המצב חמור יותר מבחינת פריצות וכשרות, מפני שיש אנשים שמגיעים למילואים כדי להתפרק, והם פורקים את כל הזבל שלהם בפומבי, וחוקי הצבא פחות נאכפים. אם אפשר, טוב להקפיד להיות כמה חיילים דתיים יחד, ואז מתחשבים בהם יותר.

לסיכום, מקומות רבים ומצבים שונים ישנם בצבא. הבעיות ייקבעו בדרך כלל על פי החיילים והקצינים שמשרתים שם, ועל פי אופיו וחוסנו של החייל הדתי. נראה שרוב הקצינים הזוטרים דואגים לחייליהם הדתיים ורוצים שיהיה להם נעים ונוח במשך שירותם. אולם שני מצבים עלולים לגרום לחייל הדתי למשברים נפשיים קשים או לעזיבת הדת: א) במקומות שבהם הקצינים והחיילים גסים ואינם מתחשבים. ב) חיילים דתיים שכישוריהם החברתיים בינוניים, וחוסנם הנפשי אינו איתן (מדובר על לפחות 20 אחוזים). לכן, כפי שהרב פירט במאמריו, חשוב ואף הכרחי להתלונן באמצעים השונים, כדי לשפר את המצב ולמנוע אסונות".

מכתב ממשפטן

"רציתי לחזק את חשיבות התלונות והקבילות בצבא, והתועלת הרבה שבהן. פעמיים התלוננתי לגורמים רשמיים על בעיות בענייני דת ובשני המקרים ההשפעה הייתה רבה... המקרה השני - בסיום שירותי הגשתי קבילה על כך שבארוחת ערב חלבית שאכלתי בבסיס הוציאו מספר צלחות בשריות ועל השולחנות הניחו מלחיות (כוסות עם מלח) בשריות. טענתי שלא ייתכן שישנם שישה משק"י יהדות בבסיס ולעולם אין שום משגיח, לא בארוחות הבוקר ולא בארוחות הצהריים.

הקבילה עשתה כאב ראש גדול לכל המנהלה במחנה למשך מספר שבועות, עד שכשרציתי לבוא לבקר בבסיס במהלך חופשת השחרור שלי ולקחת את החפצים שהשארתי שם, הקצין שלי המליץ שאבוא לאחר השחרור, כיוון שיש מספר קצינים ש'רוצים את דמי' בעקבות הקבילה... בפועל מצב הכשרות שם השתפר מאוד.

לגבי הסטטיסטיקות הנוגעות לקבילות: בשנת 2015 התקבלו בנציבות 6,371 קבילות, מתוכן 61.06 אחוזים נמצאו מוצדקות. הקבילות בנושאי דת הן 0.4 אחוזים בלבד מכלל הקבילות. לפי הערכתי, אם כל החיילים הדתיים היו מתלוננים על ענייני דת כפי שהם מתלוננים על דברים אחרים, רוב התלונות בצבא היו על ענייני דת.

עד מתי אפשר לקבול

לגבי השאלה עד מתי אפשר לקבול, מבחינה משפטית 'טהורה' אין הגבלה על הזמן. החוק אמנם מגביל את הגשת הקבילה לשנה מיום המעשה שעליו היא מוגשת (או חצי שנה מיום השחרור), אלא שהחוק גם מאפשר לנציב הקבילות לקבל קבילות שהוגשו באיחור אם מצא 'סיבה מיוחדת' לעשות כן. חשש מפני התנכלות המערכת היא סיבה שכזו".

מי אחראי - המטכ"ל

יש רבנים שמעדיפים לומר שמה שקורה בצבא נובע מהשתלטות של גורמים חיצוניים מהשמאל הקיצוני על המטכ"ל. אולם לדעתי טעות בידם. האשמים הם חברי המטכ"ל, ובראשם הרמטכ"ל. הם לא כאלה טיפשים שאפשר להוליכם שולל. אולי הם נעזרים באישים מהשמאל כדי להתנסח, אבל הערכים הם הערכים שלהם, כפי שהם מצהירים בריש גלי. ולכן המאבק צריך להיות קודם כול מולם.

דרכי המאבק

ראוי שהמאבק יתרכז בהגנה על החייל הדתי. כלל יסוד בהלכה הוא, הקרוב קרוב קודם. החיילים הדתיים מבקשים זאת וזקוקים לכך, וחובה לסייע להם. כמדומה שמתוך שהזניחו את החיילים הדתיים וניסו לפעול על התודעה היהודית בכלל צה"ל, נוצר מצב שלא זה ולא זה עלה בידם. תפסת מרובה לא תפסת. דווקא אם היו מתמקדים בסיוע למי שמשווע לעזרה, היו יכולים להשפיע לטובה על האווירה הכללית.

לתגובות: [email protected]