אחד המראות המרגשים במרתון ירושלים היה מראהו של יהודה הישראלי המוקף בחבריו ליחידה מוביל את קבוצת 'שלווה'.
לצידו ומאחוריו של יהודה עמד שי גרוס, המתנדב ומסייע ליהודה ולהוריו להתמודד בתקופה הקשה העוברת עליהם.
בראיון לעוזי ברוך ברדיו מורשת מספר גרוס על הקשר המיוחד עם יהודה ובני משפחתו, וגם על ההיסטוריה האישית שלו בהיותו הניצול הצעיר יותר מחטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה במבצע יונתן-מבצע אנטבה.
בראשית הדברים מזכיר גרוס כי כתושב גבעת שמואל הוא תומך ומסייע ליהודה הישראלי ובני משפחתו המתגוררים בגבעת שמואל, שהרי משרד הביטחון לא איפשר למשפחה להרחיב את ביתה, וליהודה לשוב לישוב בו גדל ובו התגורר.
לעמותת 'שלווה' הגיע לבקשתה של אמו של נחשון וקסמן שהקימה את 'בית שלווה', ומאז הוא מתנדב במקום.
על יהודה ישראלי הוא מספר כי זה שב ואומר כל העת 'עופרה, עופרה, רוצה לחזור לעופרה'. בסיפור הזה "המדינה התגלתה בקלונה הגדול. יהודה נכנס לחלץ את הדר גולדין במנהרה, הוא נכנס למען עם ישראל כשרעייתו בחודש התשיעי, הוא חזר מרגילה, אמר 'שמע ישראל', נכנס למנהרה וקיבל רסיס. המשפחה ביקשה בסך הכול שהבית יהיה נגיש כדי שהוא יוכל לחזור ולגור בבית שלו בעופרה, אבל המדינה המיוחדת שלנו אמרה לו 'לא', כי הוא גר בהתנחלות עפרה, שאותה הקים שמעון פרס. אני בטוח שאם היה חי היום היה יודע להבדיל בין טוב לרע".
כזכור, בעקבות סירובו של משרד הביטחון לאפשר את שיפוץ ביתו של יהודה התגייסו חבריו, ו"בתוך שבועיים נאספו 1.3 מיליון שקל, והבית כעת בשיפוץ שבסופו יהודה הישראלי יחזור לביתו. הוא מחכה לחזור לבית שלו".
"אני מלווה אותם יחד עם קבוצה גדולה של תושבים מתנדבים, יחד עם ראש העיר, יוסי פרודני, שמסייעים להם בכל מה שהם צריכים ונותנים לו ולהורים שלו, דוד ואיריס, כל דבר מגדול ועד קטן. דוד, האבא, הוא המטפל של יהודה. אין לו פיליפיני. דוד עצר את החיים שלו כדי לסייע".
ואכן יהודה מתקדם באופן מפתיע, מספר גרוס. "הוא חוזר לעצמו ומשתפר לאט לאט, אחרי שנתים שהוא לא היה בהכרה. השבוע למדנו פרקי אבות. אני אומר לו את ההתחלה והוא ממשיך ואומר את כל הפרק בעל פה! הוא מטופל בעמותת שלוה שמטפלת באלפי ילדים במוגבלויות, מקבלים כל אחד בזרועות פתוחות. זו הפעם הראשונה שהם מטפלים בנכה צה"ל. יש להם הבריכה המתקדמת ביותר בארץ, והם מטפלים בו באופן קבוע. הוא משתפר ברמות מטורפות. הוא התחיל ללכת. הוא כבר הולך שמונה או תשעה צעדים. הוא משתפר גם מבחינת הדיבור. אני רואה אצלו שיפור מתמיד, ואנחנו מקווים ומאמינים שהוא יחזור להיות יהודה שאנחנו מכירים".
בהמשך השיחה עמו מספר שי גרוס גם על עברו האישי, כאמור כניצול הצעיר ביותר במבצע אנטבה. זאת כאשר הוא בסך הכול ילד בן שש. "זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו מהארץ", הוא מספר. "היינו אמורים לנסוע ליעקב נאמן, שהוא בן דוד של אבא שלי. הוא התגורר אז בלוס אנג'לס והזמין אותנו".
על החטיפה הוא מספר פרט אחר פרט: "לא אשכח את החטיפה. את הרגע שאני משחק עם אימא שלי במטוס ופתאום אני שומע מולי צעקות, אני מסתכל למעלה ורואה את המחבל הגרמני והמחבלת הגרמנייה. לא אשכח את הפרצוף שלה, עם שיער הקארה הבלונדיני, מסתכלת עליי עם אקדח ורימון, דבר שראית רק בסרטים, ופתאום אתה שומע צעקות. אני מסתכל על ההורים שלי ורואה את הפחד אצלם בעיניים. אני זוכר את אמא ואבא שלי מסתכלים עליי, ישבנו איזה שעה עם ידיים על העורף.
באיזה שלב הם העבירו את הילדים למחלקת עסקים, אז אמא שלי החביאה אותי בחצאית שלה. הרגשתי פחד משתק שרק היום אני מבין אותו. התחפרתי מתחת לכסא ולא זזתי. בשלב כלשהו אימא שלי ניסתה למשוך אותי החוצה. לא רציתי לצאת כי הרגשתי בטוח. היא משכה אותי בכוח, שאלתי אותה 'אמא, זה כואב למות?'. ילד בן שש מבין שמשהו לא טוב קורה לו כי הפעם האחרונה שראיתי אקדח ורימון זה היה רק בסרטים, ועכשיו אתה רואה את זה בלייב, אתה רואה את השנאה בעיניים של המחבלים הגרמני והגרמניה, שהיו יותר גרועים מהפלשתינים, זה היה החלק הקשה של החטיפה".
גרוס מספר גם על החילוץ, שגם הוא טראומה לא פשוטה לילד בן שש: "פתאום שומעים יריות ואש תופת. אבא שלי לקח אותי לחדר מזכירות קטן. כיסו אותי במזרונים כדי שאני לא אראה את הרגעים האחרונים", הוא אומר. מסתבר שיריותיהם של חיילי צה"ל התפרשו ברגע הראשון כהוצאה להורג של החטופים בידי החוטפים. "אבא שלי אומר 'שמע ישראל', ובאיזה שלב אבא שלי ראה שלא קורה שום דבר, הוא פתח את הדלת כדי לראות מה קורה, וחייל שלנו כיוון אליו את הנשק עם האור הכחול. אבא שלי צועק 'ישראל, ישראל', ובשנייה האחרונה החייל לא ירה עלינו. ניצלנו בנס".
"אבא שלי לקח אותי עם אחד החיילים. כיסו אותי בשמיכה כדי שלא אראה את כל הדם ואת ההרוגים. אני זוכר שנשכתי לו את היד, ראיתי את המראות הקשים, עברתי הרבה טיפולים כדי לחזור לתפקד כאדם נורמאלי", מספר גרוס וחוזר אל הטיסה בדרך לארץ: "הייתי במטוס הראשון. הייתה שם אלונקה מכוסה. לא ידעתי מי זה. בדיעבד התברר שזה היה יוני נתניהו, שהבן שלי קרוי על שמו. הוא שכב לידינו".
"אבא שלי היה במתח. הוא סיפר לי מאוחר יותר שהוא ידע שאנחנו עוברים מעל מדינות אויב. באיזה שלב אני רואה שהוא מסתכל החוצה ויושב רגוע. הוא ראה את מטוסי הפנטום שליוו אותנו ורק אז הוא נרגע והתחיל לחייך".
"לקח לי הרבה שנים לחזור ולתפקד, והיום אני מתנדב בהרבה עמותות, גם בעמותת שלווה", חוזר גרוס לימינו אלה, ימים בהם הוא עוסק בנדל"ן ובשוק ההון, "אבל הנתינה היא הנאה הגדולה ביותר", הוא אומר ומתאר את ההתרגשות הגדולה לראות את חבריו של יהודה הישראלי מהסיירת מקיפים אותו ורצים אתו את מרתון ירושלים, "זו המיוחדות שלנו בארץ, הנתינה למען האחר".