'שמגלוץ'', סרטם של מורדי קשרנר ונעם דמסקי,
עריכה: עדו בהט,
צילום: בעז יהונתן יעקב,
הקלטה: רביד דביר,
מוזיקה מקורית: אפי שושני
הדברים שנאמרו בסיום השקת הסרט 'שמגלוּץ'' ("מגשרות") בסינמטק ירושלים השבוע, העידו עליו יותר מאלף צופים.
עדו בהט, עורך הסרט, סיפר שהסרט גילה לו מציאות שלא הכיר והוא ביקש מבני העדה סליחה בשם עם ישראל. מלחין פס הקול, אפי שושני, התוודה ואמר שדמע לא פעם מול המסך. הוא הבטיח להיות מעתה שליח נאמן של העדה בכל מקום. גם אני הורדתי דמעות בשקט בחושך. לא בגלל שהסצנות בסרט קשות, להפך. הרגעים האנושיים הקטנים, אלה שמאחוריהם מסתתר ים של כאב, הם אלה שעושים את הסרט. וגם הצילום המעולה.
'שמגלוץ'' מביא את סיפורן של שלוש נשים מהעדה האתיופית שפועלות, כל אחת בשליחות עצמה ובתחומה, ושואפות לעשות טוב. הסרט נקרא כך על שם היות הנשים האלה מגשרות בתוך ומחוץ לעדה. בסוף כולן מדברות על שייכות. שייכות למדינה ולעם היהודי. לכל איש יש שם, זהות. אבל אפילו הנקודה הזאת מורכבת לשלוש גיבורות הסרט. עדן השלימה אי אז עם השם שנתנו לה בבואה לארץ. היום היא מנסה ללמד את הסביבה שקוראים לה הבטנש. יוברמט כבר מזמן התפשרה על יובי, ואלטאש שינתה לרונית.
אחרי הפתיח הקצר הזה שמגלוץ' לא מבזבז זמן וזורק את הצופים לבית הוריה של הבטנש, קצינה במשטרה. שם היא מגלה לחרדתה שאחותה הצעירה ואמה לא מבינות זו את זו, במובן הכי מילולי שיש. אחותה לא יודעת אמהרית, האם לא מבינה עברית. זו תשתית הפער שעליו ייבנה כל הסרט. כבר לא מדובר רק על תהום בין הישראלים לבני העדה האתיופית, אי ההבנה מובנה בבתים פנימה.
בעיצומם של הצילומים אירעה ההפגנה הגדולה של בני העדה בתל אביב. עדן-הבטנש לא מכירה גזענות מקרוב. בהתחלה היא מתקשה להבין את בני הנוער האתיופים שמהם היא דורשת תעודת זהות ומאשימים אותה בגזענות. בהמשך תצפה בצילומי ההפגנה וההלם יכה בה. מכאן היא תבקש לחולל שינוי במשטרה. השוטרים, כך נראה, לא ממש מבינים על מה היא מדברת.
אלטאש עובדת עם גברים בני העדה שהורחקו מבתיהם בגלל אלימות. העדה עלתה לארץ ועברה ליקום מקביל עם מוסכמות אחרות, היא מסבירה, אבל אף אחד לא עשה תהליך עם הגברים. מה הם אמורים לעשות עכשיו עם נשים חזקות ומפרנסות, ואיך מבטאים רגשות? 35 שנה אחרי מבצע משה היא מגלה להפתעתה שהיא העוס"ית הראשונה בתחום, לא חשבו על זה קודם. אלטאש הולכת לזקני העדה, המגשרים, אלה שפתרו כל סכסוך באתיופיה, ומבקשת מהם ידע וחכמה.
יובי מתחילה במיזם שלה רק אחרי שהיא מבקשת סליחה מאִמה. סליחה על כך שהתרחקה מהמנטליות ומהמשפחה כי רצתה להיות כמו כולם. יש לה חלום. בעולם של כבוד לאקולוגיה, לקיימות ותרבויות עולם, היא מבקשת להקים מרכז נגיש ופעיל שיבטא את אוצרות הידע והחוכמה של העדה. והיא עובדת קשה כדי להגיע לאוצרות האלה.
הסרט נותן המון כבוד לעדה האתיופית, וברובו מדברים באמהרית, מה שהקשה מאוד על צוות הבימאים שנזקקו למתורגמנים. למרות זאת, הסביר קרשנר, היה להם חשוב שאנשים יבטאו את עצמם בחופשיות ושאמהרית תישמע "ולא רק בנסיבות שליליות".
הבימאים הלא אתיופים חיפשו תקופה ארוכה שותף מבני העדה, אך לא מצאו. הסרט לא מתנשא, והדבר מורגש היטב. מצד שני, היוצרים הם פרנג'ים (זרים באמהרית). אנשים מהעדה סיפרו שהמשטרה יצאה טוב מדי, רחוק מהמציאות הכואבת. כך או כך, זהו סרט חשוב. את מי שלא יודע מה קורה בתוך העדה ואילו אוצרות גלומים בה, הוא מנער. לבני העדה הוא יכול לתת כוח.