הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלוצילום: דוברות 'צֹהר'

מפני שלוש סיבות צריך להתייחס בחומרה גדולה יותר לבקשות החנינה של נבחרי ציבור.

ראשית, לאורך כל הליך המשפט הם זכו לדברים מכוח היותם נבחרי ציבור. הם זכו לרתיעה, שרוב האזרחים אינם זוכים בה, מלהגיש נגדם כתב אישום – שכן ישנה רתיעה, מוצדקת בחלקה, מלהגיש כתבי אישום נגד נבחרי ציבור. הם זכו לשימוע – שרוב בני האדם אינם זוכים בו. הם זכו להתחשבות בענישה בשל נפילתם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. פעמים רבות הם זוכים, לצערי הגדול, לעסקאות טיעון נוחות. הם מוגנים בדרך כלל על ידי עורכי הדין הטובים ביותר ועוד.

שנית, הענשתם של נבחרי ציבור חייבת לכלול בתוכה ממד גדול של הרתעה. הכוח שמוענק לנבחרי ציבור גורם להם לעתים מזומנות, בדיוק כמו שכתוב בתורה, ל"רום לבבו מאחיו" ול"סור מן המצווה ימין ושמאל". בשל כך, חייבים להציב בפניהם בלמים משמעותיים, שאחד מהם הוא העונש הכבד שצריך להיות מוטל על מי שמועל באמון הציבור ובתפקיד שניתן לו. הפחתת העונש מוסרת אפוא מסר הפוך, ומביאה לצמצום של כוח ההרתעה המצוי בענישה עצמה.

שלישית, היענות לבקשות הפחתת העונש של נבחרי ציבור יוצרת פעמים רבות תחושה של מקורבים לצלחת. מסיפור תליית שמונים הנשים ביום אחד באשקלון ותוצאותיו (ראו רש"י סנהדרין מד, ב) אנו למדים שגם לנראות יש משמעות גדולה מאוד. כל אימת שנעשית פעולה שנראית בעיני הציבור כהעדפת מקורבים לצלחת, ועסקה המתרחשת בין גורמי שלטון בנוסח "שמור לי ואשמור לך" – מתערער מעמד המשפט בישראל. הדבר נכון גם לגבי בקשות חנינה.

יידע אפוא נבחר ציבור כי יש לו זכויות רבות, וגם הגנה מפני יחס שאינו ראוי ("ונשיא בעמך לא תאור"), אך אם הוא מנצל את כוחו לרעה – דינו חמור יותר, והיחס אליו סלחני פחות.