לשביתת הרעב שבה פתחו המחבלים הכלואים קיימות השלכות שונות ומגוונות, החל מהתסיסה הצפויה ברחוב הפלשתיני ואולי גם מעבר לו ועד לשאלת יכולת העמידה של ממשלת ישראל מול סוג כזה של מאבק.
בין השאר מובילה שביתת רעב שכזו לשאלת ההזנה בכפיה, שאלה אתית מוסרית שגם ליהדות יש מה לומר אודותיה.
בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחס הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר, לסוגיה ומשמעויותיה.
בראשית דבריו מציע הרב שרלו "לשנות את המינוחים, כי המונח 'הזנה בכפיה' מנתב את הדיון לבעיה ולמצוקה". לטעמו ההגדרה הנכונה של הסוגיה היא השאלה אם מותר להורות על הצלת חיים בכפייה כאשר מדובר באדם שבחר לא לאכול ולשבות מאכילה.
הרב שרלו מדגיש את חשיבות המינוח המלמד לא פעם על עמדתו של הדובר, כפי שהדבר בסוגיית העקירה מגוש קטיף שבה 'תגיד לי איך אתה מכנה את ההתנתקות ואומר לך מה דעתך הפוליטית', האם תקרא לה התנתקות, גירוש, עקירה, שיבת בנים לגבולם או כל כינוי אחר.
ובאשר לסוגיה עצמה הוא אומר: "לדעתי באופן בסיסי, לאדם יש אוטונומיה מאוד רחבה ואסור לכפות עליו ואסור להתערב בהחלטותיו, למעט כאשר מדובר במצב הקיצוני מאוד והגבולי מאוד של הצלת חייו. כאן מהרגע שבו הוא מגיע לשלב שבו הוא כבר לא מסוגל לקבל החלטות וכתוצאה משביתת הרעב הוא נמצא בסכנת חיים, חובת הצלת החיים גוברת על האוטונומיה שלו שלא לאכול. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסכנת חיים רחבה יותר, כי עם מותו יכולה להיות סכנת חיים לסביבה, בנקודה קיצונית שכזו לא רק שמותר להזינו אלא חובה להזינו ולהציל את חייו".
משמעות הדברים היא שכאשר מדובר במחבלים כלואים השובתים רעב ומותו של אחד מהם עשוי להוביל להסלמה שתסכן חיי אדם הרי שחובתה של המערכת לדאוג להאכלתו, גם בכפייה, אך זאת, מדגיש הרב שרלו, רק לאחר שהגענו כמעט עד הקצה, כהגדרתו. "כיום אסור לנו להזין בכפיה", הוא אומר בהתייחסו לשביתת הרעב הנוכחית שנמצאת רק בתחילת דרכה, אך "כאשר מגיעים למצב שבו אנחנו בשורה האחרונה, רק שם חובה להציל את חייו".
בעקבות הדברים נשאל הרב שרלו אם דבריו אלה המנוסחים באופן מערבי ועכשווי כל כך מעוגנים בכתובים היהודיים הקדמונים ובמקורות ההלכה. על כך משיב הרב שרלו ומציין כי "הכלי של שביתת רעב לא היה מוכר, ולכן אין התייחסות הלכתית ישירה למצב הזה, אבל ישנם מצבים דומים שעוסקים בשאלת האוטונומיה של האדם מול קדושת החיים. הנשוא הזה נדון במקרים של חולה הנוטה למות, חולה המסרב לקבל טיפול רפואי וכו'. המקור הקדום ביותר, אם כי הוא מאוחר, עוסק בחולה שצם ביום כיפור למרות שהדבר מסכן את חייו".
"הדיון שבין אוטונומיה של אדם לבין קדושת חייו וחובת הצלת הנפשות נמצא במרחב, אבל אין לנו אף מקור שעוסק ספציפית בשביתת רעב והזנה בכפייה", אומר הרב שרלו המסכים כי הסוגיה כולה והעיסוק בה הם מאותם עניינים הלכתיים שלא נדונו במהלך שנות הגלות וכעת עם שוב עם ישראל לארצו מחייבים דיון הלכתי חדש.
עוד נשאל הרב שרלו אם בין אותן הלכות מדינה ניתן לעסוק גם בשאלת היכולת שקיימת, או לא קיימת, להנהגת המדינה להיעתר ללחצים מסוג זה של שביתת רעב, היעתרות שצפויה לגרור אחריה לחצים נוספים. לדבריו סוגיה זו נדונה בצורה כזו או אחרת כבר בימי רחבעם כאשר הזקנים הציעו לו להיכנע לרצון העם והמשמעות היא הדילמה שבין הרצון לייצר שלטון שתהא אימתו על העם לבין הרצון להיענות לרצון העם, ודילמה זו מצויה במהותו של כל שלטון, "כאן לא יכולה להיות הלכה בעניין הזה, זו שאלה של מדיניות. דוד ביקש להתפייס עם אויביו מהעם ויואב להפך. זה דיון שילווה כל מלוכה ולא ניתן להציב דרך הלכתית שהיא תמיד נכונה. מהמקורות שלנו צריך ללמוד שהדילמה תמיד קיימת ושלאף אחד אין תשובה שהיא תמיד נכונה. זה חלק מההימור של שלטון אם יצליח או ייכשל. זהו מהתחומים שבהם אין חקיקה הלכתית אלא שיקול דעת למנהיגות".
על דברים אלו נשאל הרב שרלו אם אין הבדל בין היעתרות לדרישת העם של המלך עצמו, כבמקרה רחבעם או במקרה דוד ומתנגדיו, לבין היעתרות ללחצים שמפעיל האויב כבמקרה הנוכחי של שביתת הרעב של המחבלים הכלואים. לדבריו אכן קיים הבדל וגם הוא נתון לשיקול דעת. ניתן, מסביר הרב שרלו, ללמוד על אופי שיקול הדעת הנדרש מהאיסור לצור על עיר מארבעת צדדיה שכן מצור שכזה לא יותר לאנשיה ברירה אלא להילחם על חייהם ולא לברוח, מה שאין כן אם המצור הוא בשלושה מצדדי העיר. "יש כאן אנלוגיה – גם כשמדובר באסירים ואויבים צריך להפעיל שיקול דעת שנוגע לזכויות אדם ודמות האדם וגם לסיבות של מדיניות. סגירה מכל הצדדים עלולה להביא לבערה. יש מקום לשיקול דעת אמיץ, לא מתוך חולשה ולא מתוך פחד אלא מתוך שיקול דעת הגיוני כיצד נכון לנהל את המציאות הזו".