המשימה: התרת עגונות השואה

הן חזרו משנות הרדיפה והמוות של השואה ללא מושג על שאירע לבעליהן. רבנים ודיינים התגייסו להתיר את עגונות השואה לקראת חיים חדשים.

שמעון כהן - ערוץ 7 , כ"ז בניסן תשע"ז

יד ושם. ארכיון
יד ושם. ארכיון
פלאש 90

לפתחם של רבני מחנות העקורים בימים שאחרי השואה הובאו סיפוריהן הטראגיים של נשים שנותרו ללא מידע אודות הקורות את בעליהן במהלך השואה, עובדה שהותירה אותן עגונות.

במסגרת אירועי 'זיכרון בסלון' שהתקיימו היום (ראשון) סופר על מצוקתן של אותן נשים והמאמצים למצוא להן פתרונות שיאפשרו את שיקומן המשפחתי. על הכנס והפרשה כולה שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם פנינה עומר, מנכ"לית ארגון "יד לאישה" מבית אור תורה סטון, הארגון שעומד מאחורי הכנס כולו.

הכנס התמקד בדמותו של הרב שלמה דוד כהנא, שזכה לתואר 'אבי העגונות' והקדיש את כל חייו להתרתן של עגונות השואה. הרב כהנא ריכז את פעילות "המרכז לענייני עגונות המלחמה" שהוקם בירושלים תוך כדי התנהלות המלחמה, ועיקר פעילותו הייתה בהפעלת קשרים עם המוסדות המקומיים כדי לאסוף בצורה מסודרת מפי הפליטים עדויות שתוכלנה לסייע בעתיד בפתרון והתרת עגונות שיבואו לבקש היתר בעתיד.

הסוגיה עוסקת ב"אלפי נשים עגונות שהמציאות הקשה של מלחמת העולם השנייה החזירה אותן למציאות בלתי אפשרית. נשים וגברים יוצאים מהמלחמה ומגלים שאין להם איך להמשיך את החיים הלאה. הבעלים נותרו מאחור ואין עדות למותם של הבעלים ולא ניתן להגדיר אותן כאלמנות והרבנים וגדולי הדור מתגייסים לטובתן", מספרת עומר. במציאות זו "הרב כהנא מקים בישראל תוך כדי המלחמה את המרכז לענייני עגונות ומקיים קשרים עם רבנים ודיינים בכל רחבי אירופה כדי למצוא פתרונות הלכתיים כלליים יותר".

על רוח הפתרונות הללו מסבירה עומר: "בדיני עדויות ההלכה מבקשת מאתנו למצוא עדות אחרונה למה שקרה לבעל הנעדר. הגמרא מתייחסת למקרה של אדם שטבע במים שאין להם סוף, כלומר ים, ולא ניתן לומר בוודאות מה קרה לו כי אולי ייצא בצידו השני של הים. ההלכה אומרת שבים שאין לו סוף לא ניתן לקבוע שהאדם מת בוודאות, בניגוד למים שיש להם סוף כמו מעין אגם באר וכו'". ברוח עקרון זה ניסו הרבנים ניסו לקבוע סטטוס לכל מקום וזמן, היכן המקום נחשב מים שאין להם סוף והיכן לא.

דוגמא לכך מציגה עומר בפעילותו של הרב מייזליש שהיה דיין ביהדות הונגריה ועבד במחנה אושוויץ. "הוא פסק שגברים ונשים באושוויץ שהופנו שמאלה ייחשבו כמים שיש להם סוף, על אף שלא ראינו גופת אדם שמת. אם הוא הלך שמאלה הרי הוא כמת. הרב מייזיש קבע את זה על סמך עדות הראיה שלו כמי שהיה שם. הפסיקה שלו שימשה רבנים אחרים לפסוק לגבי גברים שנראו בפעם האחרונה כשהם נשלחים שמאלה. כך גם לגבי משלוחים שנשלחו. העדויות התמקדו בשאלת עיתוי המשלוח ויעדו ועל פי זה נקבעה הגדרת הנעדר".

"כיוון שלא הייתה עדות אמיתית ממשית לגופת המת צירפו הסתברויות ועדויות – אם הוא גם נשלח שמאלה וגם לא שמעו עליו כשנה אחרי המלחמה, המינוח הוא 'אבד זכרו' ושתי הסיבות יחד עילה מספיק טובה לשחרר את העגונה. מהסיבה הזו עמלו הרבנים בצבירת עדויות והכשירו רבנים במחנות עקורים, הכשירו שוחטים בעיירות קטנות לאיסוף עדויות כדי שאם תבוא אישה בעתיד יהיו עדויות שעל פיהן נקבע הסתברות".

על כל אלה נותרה השאלה כיצד נהגו כאשר למרות הכול הגיעו בעלים מהמלחמה ומצאו אחרי כמה שנים את נשותיהם נשואות. עומר מתייחסת גם למקרים הללו שספרים וסרטים נכתבו והופקו בעקבותיהם, ואומרת כי אכן החשש הגדול שממנו רצו הדיינים להימנע הוא מקרה שכזה.

באותם מקרים לא רבים "הגברים קיבלו היתר לשאת אישה שנייה כי האישה שלהם לא חזרה מהמוות, חתמו על התחייבות שאם תופיע האישה הם יגרשו אחת מהן ויפרישו שליש מרכושם, אבל כשחוזר בעל והאישה מתבררת כנשואה ולעיתים אף הביאה ילדים לעולם, במקרה שכזה הילדים של האישה נחשבים בהלכה לממזרים. במקרים כאלה חיפשו דרך להתיר רטרואקטיבית את אותם ילדים על סמך 'גט מהרש"ם' שבו הבעל מתחרט ומבטל את הנישואים הראשונים ובכך מתיר את הממזרים. זו הייתה איומה מהבחינה האנושית אבל זה קורה לפעמים".

מוסיפה עומר ומציינת כי החשש שמא הבעל יחזור גרם לכך שנשים הסתירו מדור ההמשך את העובדה שהיו להם חיים משפחתיים קודמים, כדי לבטל את החשש מממזרות.

בהמשך הדברים נשאלה עומר אם תקדימי הקצה הללו שנקבעו לאחר השואה נעשה בהם שימוש גם בהזדמנויות אחרות, והיא משיבה שבחלק מהפרקטיקות של הסתמכות על שני סיכויים שהבעל מת ולחבר אותם יחד למעין ודאות הלכתית באסון התאומים. הרב עובדיה יוסף שהתיר אז עגונות יהודיות שבעליהן נהרגו בקריסת המגדלים על סמך התפיסה שאם לא מתו מההתרסקות מתו מהשריפה, ושתי ההסתברויות הללו מביאות להסתברות גבוהה מאוד של מוות.

לקראת סוף הדברים מוסיפה עומר ומספרת על השימוש שנעשה תוך כדי המלחמה במונח ה'גט על תנאי' ובו "תוך כדי המלחמה רבנים זיהו את האסון שעומד להתרחש. יש תיאורים של רבנים מרבני הונגריה כשהם רצים לתחנות הרכבת להחתים בעלים על גט על תנאי כדי שניתן יהיה להתיר את נשותיהן בגירושין אם לא יחזרו. רבים מהרבנים הומתו ואיתם אבדו הגיטים הללו".