"אחרי עשרים שנה
היה היה לי רע
את שיר המעלות
האם אתה שומע?"
מועלם אהובי. אחרי עשרים שנה אני בעיקר בהצפה, בהחמצה, בתוך שתי תחושות מרכזיות: האחת – עברו עשרים שנה, עשרים שנה!!!! וההשניה - מה היה קורה אילו?
עשרים שנה – וכולנו עוד בפרטי הפרטים של אותו הלילה, זוכרים ברמת השניות מה התרחש. כולנו בטלפון הראשון וברבים שבאו אחריו. כולנו בתמונות – הפיצוצים, שברי המסוקים, הצ׳ימידנים עם השמות, הצימר המפוייח, העץ והנחל, והגופות, הרבה גופות, והפנים – כל כך הרבה פנים שיהפכו חלק מהחיים שלנו ובתוכם הפנים המחייכות והרציניות שלך, תלוי באיזה עיתון ובאיזה יום הסתכלנו. כולנו בתדהמה, בכאב, בזעזוע ובגעגוע שהולך ומתגבר במהלך השנים.
זוכרת את השנה הראשונה, הקשה, ששורפת מחדש בכל שבת וחג, באירועים משפחתיים ובימים שמתערבבים בהם היום והלילה עד קריסה של הגוף וחוזר חלילה.
זוכרת חמש שנים ראשונות של דיבור בלתי פוסק עליך, בבתי ספר, בשבתות, בהרצאות, באירועים לאומיים ובכל יום ויום בכל כלי תקשורת. אני אהבתי אותם שנתנו לי לדבר על הבעל שלי, לשמור אותו עוד קצת כאן איתנו. והם אהבו אותנו – עם האהבה שהסכמתי לחלוק, הזוגיות המורכבת שכל כך הצליחה והילדות שאסור היה אף פעם לצלם.
והם אהבו אותך – מפקד בכיר ואיש צנוע, אוהב את החיילים והמשימות, אבא, בעל, בן, אח, גיס, דוד, בן משפחה וחבר אהוב לכל כך הרבה אנשים, אנשים שהיית חלק מהחיים שלהם ונושאים אותך מאז בליבם ובמחשבותיהם הטובות בחיוך ובגעגוע.
עשרים שנה הן דור- עשרים שנה שרואים אותן הכי הרבה על נעם וניצן שהיו בנות חמש וחצי ושנתיים ועשרה חודשים והיום נשים צעירות שמדברות בעצמן את הגעגוע והזמן שחלף.
עשרים שנה שאיבדנו בהם את סבתא שלך, אבא שלי, יואב ורבים וטובים, אהובים וחברים עד האובדן האחרון של סבא חיים רפאלי, שכמו רבים אחרים לא הכיר אותך בחייך אבל נשא אותך איתו אחרי מותך.
עשרים שנה הן דור הולך וגם דור בא – כולם , כולל אני, גדלנו בעשרים שנה. ילדי המשפחה והחברים התבגרו, התגייסו, השתחררו, גוזלים שעפים וחותכים את השמיים כל אחד בדרכו הטובה.
אנחנו כל הזמן זוכים לראות את יצירת הדור הבא – החתונה של אלי ושלי, וטל ורוני והגדלת המשפחה ומעגל החיים המשמעותיים מתוך האובדן, האסון, הזכרון. חתונות של האחים, האחיינים וילדי החברים, ובבית שלנו החתונות של נעם ויונתן, ניצן ויעקב ודן ויעל.
ולידות, הרבה ילדים וילדות שמתחברים ומחברים את שרשרת הזכרון והגעגוע. ואחרונים חביבים ילדים שקרויים משה (בשם ראשון או שני) ונושאים אותך איתם בגאווה והרבה תודה שלנו.
עשרים שנה –
עשרים שנה של חברים מאז וחברים חדשים שהצטרפו וכולם הולכים איתנו בקשיים ובשמחות, בלעדיהם לא היינו מצליחים לראות את האור והטוב.
עשרים שנה – גדי איזנקוט שהיה לפני תפקיד מח"ט גולני, ותמיד יזכור את השיחה האחרונה שלכם –אתה בארץ והוא בארה"ב מדברים על רצונך להיות מג"ד בחטיבה, הוא עכשיו רמטכ"ל, ולתמיד נשאל את עצמנו איפה היית היום? שם בבית השני שלך, הצבא? אלוף פיקוד צפון כמו שכתב העיתונאי יואב קורן בוגר הפנימיה הצבאית בידיעות אחרונות?
וזאת השאלה הגדולה – מה היה קורה אילו? אילו בוטלה הטיסה? אילו לא הסתובבתם במעגלי המתנה באויר? אילו היו ניצולים? אילו היית ניצל? אילו לא היה "אסון המסוקים"? האם צה"ל היה עדיין בלבנון? מה היית אתה ואיפה היינו אנחנו?
היינו גרים בבית שהתחלנו לבנות במודיעין? הייתי האחות הראשית של שניידר? היית עדיין בצבא? או אולי מנהל בית ספר ואיש חינוך? אולי בעצם מהנדס חשמל שכל כך אהבת?
היינו חיים כמה שנים בחו"ל כמו שהבטחת לי ש״בשלב מסויים אחרי השנים הקשות ניסע לחו"ל כדי שאשקיע בכן בשקט"? היו לנו חמישה ילדים כמו שאני רציתי או ארבעה כי אמרת שזה ממש יפה ארבעה ילדים?
אילו.... ואילו.... ואילו.... ואילו....
בסרט המכונן "דלתות מסתובבות״, מלווה את הגיבורה שיוקדת במדרגות הרכבת התחתית בניו יורק ורצה לרכבת ומאותו הרגע כל הזמן רואים מה קורה כשהיא מספיקה את הרכבת ומה קורה כשהיא מפספסת אותה.
בחיים בניגוד לסרטים אין לנו את הפריווילגיה הזאת, אילו?
יש לנו את החובה לבחור בחיים משמעותיים כמו שאתה הגדרת אותם – כל הזמן לחיות בשני מימדים- בכל מה שאנחנו עושים שתהיה תמיד עשיה לטובת הכלל, לחיות חיים של שליחות, של אמונה בטוב, באדם, בהתקדמות. ובכל מה שאנחנו עושים לזכור כל הזמן את עצמנו – מי אנחנו? מה אנחנו אוהבים, רוצים, מאמינים ופועלים.
אתה חיית ככה עד נשימתך האחרונה, וידעתי בלילה השחור ההוא כשנכנסו לחיינו צמד המילים "אסון המסוקים" שכשהסתכלת פנימה לתוך ליבך שניות לפני ההתרסקות, אמרת לעצמך "חייתי חיים שלמים!".
ומתת והלכת מאיתנו מתוך השלמות הזאת ואנחנו, אנחנו ממשיכים.