איך זוכים לראייה מבורכת ומברכת? איך מתאמנים על ביטחון בה'? "ההולך למוד גורנו (לאמוד, למדוד)" – כשאת נכנסת לספור את הכסף שלך, אמרי לפני שאת מסתכלת: "יהי רצון שתשרה ברכה בכַּרִי הזה". זה לפני שבדקת, מדדת וספרת את הרכוש. אבל אם כבר ספרת ומדדת, אל תבקשי ברכה. למה? כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.
חשוב להדגיש שהמושג ברכה משמעו תשׂוּאה. את תקבלי - דגנך, תירושך ויצהרך; תקבלי מה שהשקעת. אבל מעל למצופה – זו ברכה.
"שאצא לעבוד? חסר כסף בבית"
אומרים חז"ל: אם את יוצאת לעבוד כי זה עושה אותך שמחה, מאוורר אותך ונותן לך ביטחון עצמי - רוצי. אבל אם את יוצאת רק בשביל הכסף, מוטב שתשבי בבית.
למה? מסביר הרבי מסלונים: כל שכר, כל ברכה שאת מקבלת מאיזושהי עבודה, הם רק על השמחה שלך בעבודה. אין משכורת בעולם הזה. בעולם הזה משלמים לך רק על השמחה.
כך שאם את יוצאת לעבוד בשמחה, כתופעת לוואי לשמחה שלך ה' ייתן גם ברכה בכסף שאת מביאה. אבל אם את קמה בכל בוקר למקום שאת שונאת, מתעבת, מקללת ואומללה בו, לא תהיה לך ברכה בכסף הזה.
האש קודש כותב שהוא פוגש הרבה אנשים תמהים: "מה לא עשיתי טוב? מה, אני לא שומר שבת? מה חטאתי – ומה אקבל על עצמי יותר? האם חלילה מחלל שבת אני? למה אין לי פרנסה?". צריך לדעת שהפרנסה תלויה גם בתפילה וגם באיך שאני מבלה את השבת. מה העיקר במצווה? השמחה. "מה לא עשיתי טוב?" – לא עשית בשמחה!
פרשת בהר פותחת במילים "ויאמר ה' אל משה בהר סיני". לאחר מכן מגיעה מצוות השמיטה. שואלים: מה עניין שמיטה להר סיני? למה מציינים את הר סיני סמוך למצוות השמיטה? אומר רש"י בשם המדרש: מה שמיטה נאמרו פרטיה ודקדוקיה בסיני, דע לך שככה כל מצווה שלא תפגוש, פרטיה ודקדוקיה נאמרו בסיני.
ומחדש האש קודש חידוש מפעים: מה הם פרטיה ודקדוקיה של מצווה? שמחת המצווה. לא דקדוקי עניות; לדקדק – בשמחה. ההרגשה לפני העשייה, בזמן העשייה ולאחריה. כל כך נפלא. אז קיימת את המצווה, אבל מה עם פרטיה ודקדוקיה? מה עם השמחה? גם היא מסיני!
האם להיעזר בהורים?
סוגיה לא פשוטה. ראשית, אין להם שום חובה לעזור לך – ומנגד, אין לך כל זכות לצפות מהם לכך! ואם עזרו לך, זכו למצווה גדולה, עזרה לקרוב משפחה. חד משמעית. עניי ביתך. אל תהיי סנובית ומלאת כבוד ("אני מהם לא צריכה כלום, שלא יגידו שבעלי תשובה פרזיטים, תודה אימא, נסתדר"). יותר משעושה בעל הבית עם העני, עושה העני עם בעל הבית. את מזכה את אימא שלך ומכפילה לה את הכסף.
ומנגד, כספם לא קונה אתכם. אין להם זכות להכריע בנושאי זוגיות או חינוך מפני שעזרו לכם בעניין כספי. ואתם – היזהרו. שלא תיכנסו ללופּ של "בעל המאה הוא בעל הדעה", ופתאום תתחילי לשמוע מאימא שלך לשון הרע על בעלך ("שיצא לעבוד! שמן!").
האם להתגרש בגלל כסף?
לא. תפסיקי מיד עם השטויות.
האם לנסוע לחו"ל בשביל פרנסה?
חס וחלילה! זה אובדן זכות האבות. כתוב "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור - והארץ אזכור". שלא תדעו מה זה ארץ ישראל שלא מאמינים בה.
איך כתוב בפרשת בהר אחרי כל הקללות? "אז תרצה הארץ את שבתותיה". אולי היא תסלח לכם יום אחד על חוסר האמון שלכם בה. כמה היא נאמנה.
כתוב בקללות "ושממו עליה אויביכם". זה לכאורה קללה, והרמב"ן אומר - ברכה היא. הארץ שלנו לא מצמיחה לאויבים פירות. ראו את גוש קטיף. האזור הכי פורה שהיה, היום אין שם כלום. ארץ ישראל אומרת להם "עופו ממני, קוץ ודרדר אני אצמיח לכם". היא כזאת נאמנה – ואתם, האם אתם נאמני ארץ ישראל?
סמל האמונה הוא לקנות בית בארץ ישראל.
בהפטרה לפרשת בהר יושב ירמיהו בכלא, בחצר המטרה. הכשדים אומרים לכבוש את ירושלים, מעמידים סביבה סוללות. אומר לו הקב"ה: עוד רגע יבוא אליך חנמאל בן דודך. הוא רוצה שתקנה את הקרקע שלו. תגאל אותה ממי שהוא מכר לו אותה במצוקתו.
חנמאל היה בחובות ומכר את הקרקע לאדם, ויש בפרשה הזאת מצווה לקרוב משפחה, אם יש לו כסף, לגאול את הקרקע הזאת מיד הקונה ולהשיבה לבעליה.
אומר ירמיהו לקב"ה: "סליחה? מה פתאום לקנות עכשיו נכסים? ישראל במצב מסוכן. אחמדינג'אד מפה, החיזבאללה מפה. למה שאשקיע, איפה ההיגיון הכלכלי?"
אומר לו הקב"ה: תקנה. וזה יהיה לך לסימן ש"עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת". ארץ ישראל אוהבת שמשקיעים בה.
פורסם בפנימה