לפני כעשור הגיע תלמיד ישיבה ציונית-דתית שהתקרב לחוגים החרדיים לביתו של פוסק הדור הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל ונפשו בשאלתו: מה אעשה בשעת התפילה החגיגית בבוקר יום העצמאות בהיכל הישיבה? השיבו הרב: תתפלל בישיבה, אין כל בעיה הלכתית באמירת הלל בלי ברכה, אבל תגיד גם תחנון בחדר צדדי.
מעשה-רב זה יש בו כדי ללמד על יחס הציבור החרדי ליום העצמאות. אנחנו שמחים ומכירים טובה על הקמת מרכז התורה הענק במדינת ישראל, מכבדים כל אזרח במדינה, אך מסתייגים מכל מעשה הסותר את ההלכה. יהודי שמרגיש צורך עז להגיד הלל – שיגיד, אבל עליו להיזהר מברכה לבטלה ולא לשכוח נפילת אפיים כתקנת חז"ל. מי שמבקש לחגוג ביום העצמאות – צריך לזכור את מנהגי האבלות הנהוגים בימים אלה, ימי ספירת העומר. עליו גם לדעת כי לא פשוט לחגוג עם מדינה שרומסת בריש גלי את ערכי היהדות.
בעולם הסמארטפונים והמחשבים (הכשרים) וכאשר מספרו של הציבור החרדי כולו - ובכללו חבורת העובדים והמתגייסים - הולך וגדל, גדלה גם המודעות לימים אלו: מי שעובד במקום עבודה לא חרדי משתתף בטקסים ביום הזיכרון, ויש מהחרדים העובדים שמנצלים את יום החופשה לטיולים עם בני המשפחה. אך אפילו אצל אלה, האידיאולוגיה לא השתנתה. ואילו לרבבות אברכים ובני ישיבות אלה הם ימי שגרה לכל דבר. הציבור החרדי זוכר כל יום בשנה, כולל ביום הזיכרון, ללמוד לעילוי נשמת מי שמסרו את נפשם על קידוש השם, להתפלל על חיילינו ולהודות על כל רגע בארצנו, אך אינו רואה לנכון לקדש את המועד והסמלים שנקבעו על ידי המדינה החילונית.
גם בשנת תשע"ז, בשביל רוב הציבור החרדי, יום העצמאות האמיתי שבו יצאו ישראל מעבדות לחירות הוא חג הפסח, ויום הזיכרון הלאומי הוא תשעה באב, בו אנו מתייחדים עם האסונות הכלל-ישראליים מתקופת חורבן בית מקדשנו ועד ימינו.
שלמה קוק
עורך עיתון 'בקהילה'