צפירת הרגעה ליוסי קליין וחבורת 'הארץ'. הציבור הציוני-דתי אולי מטפס ומגיע לעמדות השפעה, אבל הוא רחוק מאוד מלהיות כאן רוב, כך עולה ממחקר שמפרסם ארגון 'חותם'.
על פי ממצאי המחקר, שנשענים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דתיים יולדים יותר, אולם הדבר לא בא לידי ביטוי בציבוריות הישראלית, מכיוון שחלק לא מבוטל מחובשי הכיפות הסרוגות מקפלים אותן בבגרותם, ומכניסים את התפילין לארון המזכרות. שיעור החרדים, לשם השוואה, אכן נמצא בעלייה.
עורך המחקר, מיכאל זלבה, בדק סקרים של הלמ"ס בין השנים 2002 ו‑2012, וראה שלמרות שחילונים יולדים פחות, יורדים מהארץ יותר ואפילו חוזרים בתשובה לא מעט, שיעורם באוכלוסייה נותר יציב ועומד על 43 אחוזים. וזו לא תופעה רגעית, אלא תופעה שקיימת כבר 20 שנה. זלבה הסתמך על 'הסקר החברתי' של הלמ"ס המחלק את האוכלוסייה היהודית הבוגרת לחמש קטגוריות: חרדי, דתי, מסורתי דתי, מסורתי לא כל כך דתי וחילוני. הוא ראה שרק 50 אחוזים ממי שגדלו בבית דתי מגדירים את עצמם כדתיים בבגרותם. חלק קטן מהם, 5.5 אחוזים, הפכו חרדים, והיתר התפזרו בין רמות דתיות נמוכות יותר, כשרבים נדדו לעבר ההגדרה "מסורתי לא כל כך דתי".
במקביל, אל הציבור החילוני מצטרפים לא רק הדתיים אלא גם המסורתיים. כך ששיעור החילונים באוכלוסייה נותר יציב. "הנס הגדול של הציבור הדתי‑לאומי", אומר זלבה, "הוא שיש 16 אחוזים מהחילונים שמתחזקים באמונה".
מי שגדל לאט ובנחת הוא הציבור החרדי. לפי המחקר של זלבה, משנות ה‑90 ועד היום שיעור הבוגרים החרדים שילש את עצמו, גם בגלל ילודה וגם בזכות תנועת חזרה בתשובה, והיום הוא עומד על כמעט 10 אחוזים מן האוכלוסייה. יש גם חוזרים בתשובה שמחליטים לקיים אורח חיים סרוג, "אבל זה לא מתקרב למספר של החוזרים בשאלה מהמגזר הדתי-לאומי", אומר זלבה. לשם השוואה, שיעור תלמידי הממ"ד עומד משנת 1992 ועד היום על 18.5 אחוזים מכלל התלמידים היהודים, כששיעור המתחנכים בחינוך החרדי, לעומת זאת, עלה בכ‑300 אחוזים ובשנת הלימודים הבאה הוא יעמוד על שליש מתלמידי ישראל.
בארגון 'חותם', שבעבורו נערך המחקר, טוענים כי התופעה מצריכה התייחסות מערכתית בציבור הדתי-לאומי, "לא רק במערכת החינוך של החמ"ד, אלא גם במישור החברתי, לגבי שמירת הזהות הדתית וחיזוקה". אסור להתעלם ולטאטא, אומרים שם, במיוחד לאור הצעות כמו זו של ח"כ מיקי לוי, לסייע ליוצאים בשאלה. "אנחנו סמוכים ובטוחים כי בשילוב ידיים של כלל הגורמים ניתן להפוך מגמה זו ולחזק את העולם הרוחני-אמוני של הציבור הדתי-לאומי". עבודה בכיוון הזה, משוכנעים ב'חותם', יכולה לקרב גם את הציבור הכללי לאמונה.
הממ"ד לא מייצג
"זה מחקר שבנוי על סטטיסטיקות, בזה יתרונותיו אך בכך גם מגבלותיו", אומר פרופ' שרגא פישרמן, מומחה לבני נוער במכללה האקדמית-דתית לחינוך שאנן בחיפה. פישרמן היה בין חלוצי החוקרים הדתיים-לאומיים שבדקו את תופעת החילון, ולמרות שהתנועה מהכיפות הסרוגות לעבר החילוניות מוכרת לו היטב, הוא מעיר כמה הערות על הנתונים ההתחלתיים. "הנחות היסוד בנתונים האלה של הלמ"ס עלולות להטעות את הקורא. צריך לבדוק את הדברים הרבה יותר לעומק. כך למשל בתי ספר המוכרים שאינם רשמיים, כלומר חלק מתלמודי התורה הציוניים, לא נמצאים תחת הפיקוח הממ"די, וכך הילדים שם מחושבים בלמ"ס כחרדים. דוגמה נוספת היא הציבור האתיופי שהיה רשום באופן מסורתי בממ"ד, אבל הנוער שלו החל בתהליכי אפרו-אמריקניות ובחלקו הלך לעל-יסודי ממלכתי". פישרמן גם מוסיף שמשפחות רבות ממוצא אתיופי החליטו להעביר את ילדיהן לחינוך החילוני בעקבות הקולות על אפליה בממ"דים, דבר שבא לידי ביטוי בחלק מהנתונים, ויש עוד.
בממ"ד נמצאים מראש גם ילדים שבאים ממשפחות שאינן שומרות מצוות. אולי זו אחת הסיבות לדיווח של בוגרי המערכת על כך שבגיל מאוחר יותר הם אינם דתיים?
"נכון. זו האידיאולוגיה של הממ"ד, ואם הם באים מבתים כאלה וזו הזהות שגיבשו לעצמם, את ילדיהם הם ישלחו לחינוך הממלכתי. מן העבר השני, לעתים קרובות נוכחות של ילד שסיפר איך היה בחוף הים בשבת ומה הוא ראה אתמול בטלוויזיה, דוחקת משפחות תורניות לשלוח את ילדיהן לחינוך במוכר שאינו רשמי, או בש"ס. זה לא הופך את המשפחה לדתית יותר. אבל הילד יצא מהסטטיסטיקה של החינוך הדתי".
עם זאת, גם פישרמן מסכים כי "יש לא מעט דתל"שים בציבור הדתי-לאומי, וההיקף הוא גדול ממה שהייתי רוצה. גם אם היה רק אחד, זה היה יותר מדי". הפתרון, אומר פישרמן, נעוץ בחינוך. "ככל שנאפשר מרחב גדול יותר של התלבטות, אחוז הדת"לשים יקטן. מה שעושות המדרשות והמכינות בכיתה י"ג, אני רוצה לעשות בכיתה ג' ובעיקר בכיתה י'. אם ניצור אקלים מכיל יותר, אם אתן לילד את התחושה הסובייקטיבית שזו הבחירה שלו, למרות שברור לו מה אני רוצה שיבחר, נצטרך לתקן פחות".
אבל היום יש קבלה גדולה יותר של ילדים דתל"שים, וקשה לראות שזה מקטין את התופעה.
"ברגע שאדם מרגיש שיקבלו אותו איך שהוא לא יהיה אני חושב שזה לחיוב, כי בסוף הוא יבחר, ואז יש כאלה שחוזרים להיות דתיים. עם זאת, יש לזה מחיר, כי אז מרחב ההתנסויות גדול יותר".
להתחתן אחרי גיל עשרים
גורם נוסף שניתח את מצבו של המגזר הדתי-לאומי על פי נתוני הלמ"ס שפורסמו לאחרונה, הוא תנועת 'נאמני תורה ועבודה', אלא שהם עסקו בזווית קצת אחרת, זו הנוגעת לתחום החתונות. התוצאות שהם קיבלו מפתיעות. הסנסציונית שבהן היא ששיעור הרווקים בציבור הדתי אינו נמצא בעלייה, אלא יציב לאורך שנים. הנתון ההתחלתי אמנם איננו משמח, ומצביע על כך ששליש מהגברים שחצו את גיל 30 אינם נשואים, וחמישית מן הנשים שחגגו שלושה עשורים לחייהן גם הן עוד לא עונדות טבעת. אבל את הסימפוזיונים הקדחתניים שמכריזים על תופעה הולכת ומתעצמת אפשר להרגיע.
עיקר מחקרו של אריאל פינקלשטיין עסק במתחתנים. לפי המחקר, שנערך בקרב ילידי 1973‑1988, 50 אחוזים מקרב הנשים נישאות עד גיל 24, ומחצית מהגברים עד גיל 27. פינקלשטיין ציפה לראות שגיל הנישואים יעלה מצד אחד, בגלל מגמה של נישואים מאוחרים, ויירד בקצה השני, בגלל תת-מגזרים שמעודדים נישואים מוקדמים. "הופתעתי. הפיזור לא כל כך גדול ובפועל המגמה היא שנשים נישאות כיום מעט יותר מאוחר והגברים בגיל קצת יותר מוקדם. התזוזה הזאת מצביעה אולי על הפער הגילאי המצטמצם בין בני הזוג".
כשפינקלשטיין בדק את אחוזי הנישואים שלא מסתיימים במנגינה רומנטית אלא בגירושין, הוא מצא שאחוז הגירושין גבוה משמעותית בקרב הנישאים בגיל צעיר מאוד, נישואי בוסר בפי העם. מי שהתחתנו בגיל 18‑17 הראו כעבור עשר שנים אחוזי גירושין של 17.9 אחוזים (בקרב ילידי 1973) ו‑14.1 אחוזים (ילידי 1983), ומבין מי שהתחתנו בגיל 19 כ‑10 אחוזים התגרשו בתוך כעשור. שיעור הגירושין מגיע למינימום בין המתחתנים בגיל 20‑25, אז הוא עומד על כ‑7 אחוזים בממוצע, והחל מאמצע שנות ה‑20 שיעור הגירושין מתחיל לעלות באופן הדרגתי.
"גם אם אחוז הרווקים אינו עולה, הוא עדיין גבוה", אומר הרב רונן לוביץ' בתגובה. "זה מאוד דרמטי, במיוחד בשביל דתיים. יש לזה השפעה נפשית לא פשוטה, וגם הרווקות המאוחרת גורמת לשחיקה ולפעמים לעזיבה מוחלטת של הדת". הרב לוביץ', רבה של ניר עציון ונשיא 'נאמני תורה ועבודה', מוסיף בשם רעייתו, רבקה, שהמגזר שבו הכי קשה להיות רווקים במשך שנים הוא הציוני-דתי. "החרדים מתחתנים מוקדם ואצל החילונים מנהלים משק בית משותף ויש חיי אישות גם בלי חתונה. רק בציונות הדתית זו רווקות מאמללת שיש בה דפוס חיים מאוד קשה". מסקנתו של הרב לוביץ' היא "למרות שאין החרפה בתופעה, המחקר הוא זרז לעשות כל מאמץ בתחום הזה ולייבש את הביצות באופן חיובי".
בעניין אחוז הגירושין הגבוה בקרב נישואי הבוסר, אומר הרב לוביץ' שיש לפעול כך ש"ההתחזקות הדתית לא תביא לעוד ועוד נישואי בוסר. יש כאן קריאת כיוון שלא לעודד את המגמה הזאת".
גם בנושא זה פרופ' פישרמן קורא שלא למהר עם המסקנות מנתוני הלמ"ס. כך למשל, פישרמן לא מסכים עם ההגדרה של "נישואי בוסר". בעיניו נישואים לא בשלים אינם תלויים בשאלת הגיל אלא בשלושה גורמים סובייקטיביים: "הראשון הוא בשלות, השני מיומנויות היכרות שאנחנו מאוד בונים עליהן אבל הן דלות, והשלישי - לדעת איך לנהל מערכת יחסים". בעוד הפרמטר הראשון תלוי פחות בחינוך או בידע שמקנה הסביבה, השני והשלישי כן. "בחינוך נפרד הבנים גדלים כשהם לא מבינים מה זאת בת, והבנות מגיעות לדייטים כשהן מפחדות, כי כל השנים עשינו לבנים דמוניזציה. אם הם לא נפגשים בסניף, בוגרי החינוך הדתי מסיימים את המערכת עם מעט מאוד מיומנויות היכרות".
פישרמן עצמו הוציא לא מזמן לאור בהוצאת שאנן את ספרו 'לו כלה דרכנו', שמסכם 12 שנות מחקר בנושא ההיכרות בין בני ובנות המגזר לקראת חתונה. כחלק ממסקנות הספר הוא חושב שניתן ללמד את בני הנוער אחרת, לצייד אותם בידע נכון ומתאים יותר על בני המין השני, וגם ללמד אותם כיצד לנהל מערכת יחסים. "היום מכוונים לכך יותר מפעם, אבל זה עדיין לא מספיק".
לגבי הצד השני של המטבע, שיעור הגירושין הגבוה בקרב מי שנישא בגיל מאוחר, אומר פישרמן שלבוגרים שהתרגלו לחיות לבד נוצרים עם הזמן דפוסי נוחות. "הוא חי כפי שהתרגל, אבל פתאום נכנסת לו לחיים בעלת בית, שאומרת לו להתלבש כך ולא אחרת, ו'תדבר' ו'תשתף', לא תמיד מסתגלים לכך כל כך בקלות".
אגב, גם פישרמן יוצא נגד תופעת הביצות: "לפעמים נוצרים דפוסים חברתיים שקשה לשנות. היא חברה של כולם, הולכת לפה ולשם ופתאום, אחרי הנישואים, היא צריכה לשבת בבית, עוד לפני שהגיעו הילדים אפילו. זה עלול להפוך לקושי גדול".
לא מעט מדובר על כך ששיעור הרווקים המאוחרים נמצא בעלייה, ופתאום בא מחקר ומראה שזה בעצם לא קורה. מה הסיבה לפער?
"הפער נובע מהבולטות ומהעובדה שמדברים על כך בכל מקום. יש היום יותר פתיחות לשיח בנושא ויותר הכנות לחיי נישואין. פעם לא היו בישיבות ההסדר הכנות לחיי נישואין, והיום יש יותר. במקביל, הפתרונות החברתיים שהרווקים הדתיים מצאו מפחידים אותנו. הביצות מאיימות על ההורים והמחנכים, ולכן הם מבקשים למצוא פתרונות".