המכון לרפואה משפטית אבו כביר
המכון לרפואה משפטית אבו כבירצילום: פלאש 90

הדו"ח החמור שפורסם אתמול סביב התנהלות המכון לרפואה משפטית עוסק ומתמקד בסוגיית היחס בין המכון לפרקליטות המדינה והליקויים החמורים שבקשרים הללו, אולם העלאת שמו של המכון החזירה אותנו לפרשה כואבת אחרת שנוגעת למכון – פרשת איברי הנפטרים שהוסתרו במכון, ובשיחה עם עו"ד שמואל ילינק ביקשנו לתהות האם נכונה התחושה לפיה לאחר חילופי הגברי בהנהלת המכון התופעה פסקה.

עו"ד ילינק מזכיר בראשית דבריו את התקדים המשפטי שהחל עם עתירה שהגיש בפסק 'בן צבי נגד מדינת ישראל', פרשה בה גילו ילדיו של מנוח שחלקי איברים של אביהם עודם מוחזקים במכון. "בית המשפט העליון התייחס מאוד בחומרה וקבע עקרונות כאלה ואחרים לפיצוי המשפחה על פגיעה. זה התקדים היחיד שבעקבותיו מוגשות תביעות, לטעמי מעט מאוד", אומר ילינק.

בדבריו הוא מזכיר את מבצע 'מנוחה נכונה' שהחל בשנת 2012 ובו דווחו למעלה מ-8200 מקרים שבהם הושארו איברים במכון. ילינק מציין כי מדובר בתאריך שהוא כעשר שנים לאחר דו"ח ועדת סגלסון ולא ברור מדוע רק אחרי עשר שנים החל המבצע המדובר.

באשר לפרשות הנוכחיות הוא מציין כי הדו"ח האחרון אכן עוסק בפן הפלילי של קשרי המכון לרפואה משפטית והפרקליטות, בעוד סוגיית האיברים היא סוגיה שניתן לכנותה סוגיה אזרחית וככל הנראה אין בדו"ח הנוכחי נגיעה כלשהי בה.

"בצד האזרחי, אותם איברים שנשארו במכון לרפואה משפטית ללא צורך וללא עדכון המשפחות, מתנהלים תיקים שברובם המדינה נעתרת ומשלמת פיצויים שנעים בין כמאה אלף שקלים לשמונה מאות אלף שקלים, תלוי בחומרת המקרה, בהיקף האיברים, בזמן שחלף וכיוצא באלה".

עם זאת מעיר עו"ד ילינק כי קיים דמיון בפרמטר מרכזי אחד בין שתי הסוגיות: "התשתית העובדתית בשני העניינים די דומה, וזו החירות שהמכון לרפואה משפטית נטל לעצמו כדי לעסוק בדברים הללו ועשה כפי שעשה. היום הדברים השתנו מאז שהד"ר קוגל קיבל לידיו את הנהלת המכון הדברים תוקנו. גם דרכי הפניה למשפחות לקבלת הסכמה לנתיחה השתנו. היום מקפידים יותר על הנהלים שתוקנו בעקבות דו"ח סגלסון. הנהלים הללו נכתבו בשנת 2001-2002 אבל לא תמיד שעו לנהלים. היום מקפידים על הנהלים הללו".

מוסיף ילינק ומציין כי "היום לא ממהרים לבצע נתיחה כי האסכולה של ד"ר קוגל סוברת שלא תמיד צריך נתיחה, בניגוד לתפיסה שהייתה בעבר. לפעמים ברורה סיבת המוות ואין צורך בכך. כאשר אדם נרצח בעשרות פגיעות סכין בגולגלתו אין צורך בנתיחה. סיבת המוות ברורה. לעומת זאת יש מקרים יוצאי דופן שבהם יש ויכוח או סימן שאלה, כשאדם נפטר שלא בבית חולים ולא מוצאים את הסיבה, יכולות להיות ספקות ויש לשלול אפשרות של התקף לב ולשם כך נצרכת נתיחה, אבל אין צורך להחזיק את האיברים ובוודאי שלא כל כך הרבה שנים אחרי שההליכים המשפטיים הסתיימו".

"השופט ברק בהיותו נשיא העליון קבע שלא תמיד צריך נתיחה מלאה אלא לנהוג באופן מידתי ולאחר בדיקה. התפיסה הקודמת שהייתה בתקופת פרופ' היס היא תפיסה שיש לה סימוכין ברחבי העולם ולפיה כל מנוח צריך להיות מנותח. יש על כך ויכוחים אבל אין ספק שאין צורך להשאיר איברים במשך שנים רבות במכון לרפואה משפטית. אחד התירוצים היו שזה עד שיושלמו המהלכים המשפטיים, אבל לפעמים אין מהלך משפטי ואין אספקטים פליליים, למה במקרים כאלה צריך לשמור את האיברים במשך שנים רבות? והיו מקרים רבים כאלה".

לסיכומם של דברים קובע עו"ד ילינק כי למיטב ידיעתו מאז נכנס ד"ר חן קוגל לכהונתו כמנהל המכון לרפואה משפטית התופעה פסקה. "המגמה אחרת והרצון אחר, הפתיחות לכל הרגישויות אחרת ועם זאת מבצעים שם את עבודתם".