הרצון ללמוד הוא מבורך, המבחן הוא בתוצאה המעשית
הרצון ללמוד הוא מבורך, המבחן הוא בתוצאה המעשיתצילום אילוסטרציה: גרשון אלינסון, פלאש 90

תלמידותיי במדרשה כבר למדו לעכל את משפט הפתיחה המוזר שלי: "אני מתנגדת לבנות שלומדות גמרא", שמיד אחריו אנחנו פותחות את דפי הגמרא בסוגיה שאותה נלמד היום.

אז נכון, אנחנו לומדות יחד גמרא בחבורה מדי שבוע, אבל הלימוד הזה מסויג וזהיר. אני לא מתפלפלת איתן בסוגיות בפרק "יש נוחלין" ולא על שור שנגח את הפרה. אני לא מתיימרת לשרוק את התרגום של כל מילה לא מוכרת בארמית, ולא מתביישת להיזקק לספרי עזר כדי לוודא שירדתי לסוף דעתה של הגמרא. אנחנו לא לומדות "קצות" או "נתיבות", ואפילו לא את התוספות שעל הדף. רק טועמות את פשט הגמרא עם רש"י. אני גם לא מלמדת מסכת על הסדר במטרה לעשות סיום חגיגי עם הקראת שמות כל עשרת בניו של רב פפא.

אז למה בעצם אנחנו לומדות גמרא? כי בדור כל כך מבולבל, ובפרט במגזר שמנסה לחבר את הדתי עם הלאומי והמודרני, חסרה עד כאב הדרכה מבוררת ועמוקה כמו זו של חז"ל הקדושים. והדרך הטובה ביותר לספוג אותה היא פשוט ללמוד באופן בלתי אמצעי. לפתוח את הגמרא ולפגוש את התנאים והאמוראים, שאפילו דרך אמרות שנראות סתמיות כביכול מלמדים אותנו תורת חיים ומחברים אותנו אל השורש.

אם ככה, תשאלו, למה את מתנגדת לתופעת הבנות שלומדות גמרא? נתחיל מזה שהלימוד בחבורה שלנו לא נועד להראות לאף אחד מה אנחנו כן, אלא גם - ואולי בעיקר – לברר לעצמנו מה אנחנו לא. וכאן מתחילה הבעיה בתופעת למדניות הגמרא החדשות.

צריך לומר ביושר: בתור מי שהשלימה לימודים לתואר שני בתלמוד באוניברסיטה וגם צברה לא מעט שעות לימוד עצמי, אני מזדהה לחלוטין עם אהבת לימוד הגמרא של נשים בבתי המדרש ששמו את הלימוד הזה במרכז סדר היום שלהם. אי אפשר שלא לרצות את תחושת העמל והסיפוק בפיצוח סוגיות סבוכות, עם ראשונים ואחרונים, ואת המתיקות שבעיסוק בלב לבה הפועם של התורה שבעל פה. אני גם לא טוענת חלילה שנשים חסרות את היכולת האינטלקטואלית לצלוח את הבנת הסברות וטעמיהן. בכלל, הרצון הכללי של נשים בדורנו לעסוק בתורה ולא בהבלי עולם הזה, הוא מבורך ולא מובן מאליו. אבל כשבמחוזות מסוימים, מהבולטים יותר בתחום, לימוד הגמרא הנשי עובר תהליך של פוליטיזציה – פה צריך עיון, ויש כאן מקום להאריך.

כאשר בחור בוגר שמינית בוחר במסלול המשך תורני – ישיבה גבוהה, ישיבת הסדר או אפילו מכינה קדם-צבאית, המטרה שלו מוצהרת בדרך כלל: התחזקות בתחום הרוחני, רכישת ידע שישפיע על אורחות החיים וההשקפה ויבנה אותו לקראת הקמת בית של תורה ברמה כזו או אחרת. התוצאות ניכרות במקרים רבים גם מבחינה חיצונית: החזות הזרוקה-משהו של התיכוניסט מתחלפת בזקן ובציציות, התפילות נראות קצת אחרת ועיון בספר הופך להיות הרגל מצוי יותר.

ומה קורה בתהליך המקביל אצל הבנות? אי אפשר כמובן לשלול את העובדה שיש בנות שמתחזקות ובונות את עולמן הרוחני מהלימוד, אולם את אלו נמצא בדרך כלל במחוזות בתי המדרש השמרניים יותר. דווקא המדרשות שמעלות על נס את הלימוד היותר גברי של גמרא והלכה בעיון, לא מגדלות על פי רוב פירות מהסוג הזה, ויראת שמיים עם הקפדה בהלכה אינן תו התקן של הבוגרות. יתרה מכך: דווקא במדרשות הללו, מסלולי השילוב עם השירות הצבאי מרכזיים יותר. וכאן הבת שואלת: מה התכלית בלימוד הנשי של הלכה ממקורותיה, או בפלפול בהוויות אביי ורבא, אם הוא מוביל אל מסגרת של שירות צבאי לבנות, שלא עולה בקנה אחד עם דרישות ההלכה? מה הטעם בעריכת סיומי מסכתות מתוקשרים של בוגרות המדרשות הללו, כשהן לבושות במכנסי חאקי?

הפמיניזם לא ניתן בסיני

נראה שמה שעומד מאחורי ההכלאה המשונה הזאת הוא השילוב הבלתי אפשרי בין פמיניזם להלכה. פמיניזם, ככל שבדקתי, לא מופיע בדברי חז"ל, ולא בראשונים ובאחרונים. התורה הזאת לא ניתנה בסיני אלא יובאה מתרבויות זרות, והחליקה באלגנטיות גם אל זרועותיהן הפתוחות של נשים מסוימות במגזר הדתי. את האג'נדה הזאת הן היו צריכות לתרגם כמובן לעולם הדתי, כדי להביא את הבשורה בעטיפה המתאימה. כיבושו של לימוד הגמרא כמעוז גברי התאים בול: אם החילוניות רוצות להיות טייסות, אנחנו רוצות להיות למדניות גמרא. אם החילוניות דורשות שוויון זכויות מלא לאלה של הגברים, אנחנו רוצות להיות פוסקות הלכה. אנחנו יכולות בדיוק כמוהם, הן יטענו בלהט, ורק יחליפו את מושגי עולם החול במושגים של בית מדרש.

במציאות כזאת, מסתבר, יש מי שמנצלות לרעה את הלימוד למטרות שרחוקות מלהיות לשם שמיים. בסוף יש פה יותר תחרות פמיניסטית מאשר תורה לשמה, וכדאי לקרוא לילד בשמו: מדובר בנשים שבפועל הן יותר פמיניסטיות מאשר הלכתיות. השאיפה למימוש העקרונות הפמיניסטיים תמיד תהיה התשתית לכל שיח הלכתי שינהלו. את ההלכה הן ינסו לאחר מכן להגמיש, למתוח ולאלץ בהתאם לעקרונות היסוד של הפמיניזם.

במוקד המאבקים הציבוריים של נשים דתיות בתחום ההלכתי, ניתן לזהות פלג קולני מסוים מאוד מתוך כלל אלה שרכשו את הידע התורני בבית המדרש. במקום שלימוד התורה יהפוך אותן למחויבות יותר להלכה, נוצרה אצלן דווקא ריאקציה: הדגל שהן נושאות הוא הפמיניזם, והשכלתן התורנית רק משמשת לניגוח הממסד הרבני-הלכתי. כשצריך להכריע בסוגיות הקשורות לתחומי טהרת הנשים למשל, המילה הראשונה והאחרונה של הדיון תמיד תהיה תואמת אצלן את עקרונות שחרור האישה וההלכה תידחק לקרן זווית, או במקרה היותר גרוע תסולף ותוצג כתומכת בדרישות הפמיניזם. מבחינת הפלג המסוים הזה בתוך הלמדנות הנשית, הטקסט המקודש הוא התורה הפמיניסטית, וההלכה היא המלצה שראוי להתחשב בה אם אינה פוגעת בעקרונות היסוד.

יותר מזה, השימוש של הפמיניסטיות בשפה ההלכתית הוא פעמים רבות מניפולטיבי. רמת הנאמנות של אותן למדניות למקורות ההלכה אינה גבוהה במיוחד, וגם המיומנות שרכשו היא בסופו של דבר שטחית למדי. כמו סטודנט שנה א' שקרא ספר רפואה ורוצה לבצע ניתוח לב פתוח, גם הן מתיימרות לגשת ולהביע דעה בנושאים החמורים ביותר שגדולי הפוסקים התחבטו בהם.

הרבנית חנה הנקין, שנבחרה השנה להדליק משואה ביום העצמאות בזכות מפעל יועצות ההלכה שהקימה, אמרה בריאיון ל'בשבע' כי "מה שמפריד ביני לבין העולם הפמיניסטי הוא שבשבילי התורה היא ערך עליון". וכאן טמון ההבדל: גם אם אפשר להתווכח עם הנקין על ניואנסים בעשייה שלה, המכנה המשותף העמוק הוא שהתורה עומדת בראש הסולם. מי שבסולם שלה יש דירוג אחר, טוב תעשה אם תרד מהעץ.