"כשהנשמה יורדת לתוך הגוף, היא צועקת: ויי, היא צועקת: ויי ויי ויי. ירידה זו, צורך עלייה, עד שכל זה הוא כדאי".
לפני עשרים ושתיים שנים, בי"ג בסיוון, ירדה לעולם נשמה טהורה. נשמה כה טהורה שלא רצתה להתלכלך בהבלי העולם הזה. נשמה גדולה כל כך, שאי אפשר היה להכיל אותה בגוף רגיל אז הקב"ה נתן לה עוד כרומוזום אחד נוסף, כדי שידעו כולם שהוא קשור אליה במיוחד.
הנשמה הזאת מיועדת הייתה לגדול במשפחה שלי, אבל אז התעוררה בעיה קטנה. אימא שלי הייתה כבר בת חמישים, אבא שלי בן חמישים ושש, וכבר הייתה להם נכדה קטנה. כיצד יולידו עתה תינוקת?
בורא העולם מצא פתרון. הוא הוריד אותה לעולמנו דרך זוג הורים צעירים שלא ידעו מה לעשות עם תינוקת שיש לה כרומוזום נוסף - אז הם ביקשו מהרווחה שתחפש לה הורים אחרים.
הפקידים במשרד הרווחה לא ידעו למי מיועדת נשמה זו. הם התחילו לחפש, פנו למשפחה ולעוד משפחה, חיפשו וחיפשו אך לא מצאו.
יום אחד, כשכבר כמעט התייאשו, מצאה אחת מהעובדות הסוציאליות פתק ובו כתוב שבמקרה של קושי במציאת משפחה - אפשר לפנות למשפחת ברלין. בהתלהבות ובציפייה גדולה התקשרה העו"סית למספר הרשום. אימא שלי ענתה, ולאחר ששמעה את הבקשה הסבירה בנימוס שהיא לא יודעת מי כתב את הפתק, אבל היא ובעלה כבר סבא וסבתא וממש לא מתאים להם להתחיל לגדל עכשיו תינוקת. כששמעה את האכזבה בקולה של העו"סית הציעה לה אמי עזרה בחיפוש אחר משפחה מתאימה. היא פרסמה מודעה בעלון היישובי, אך איש לא פנה.
לאחר כמה ימים העו"סית התקשרה כדי לשאול אם יש חדש. אימא שלי ענתה שאין חדש, עדיין לא נמצאה משפחה. שוב נשמעה אכזבה מהעבר השני. אמי עודדה אותה והבטיחה להשתדל יותר בעניין, וכך היא פנתה באופן אישי למשפחות והסבירה להן את חשיבות העניין ואת הזכות הגדולה בגידול נשמה כזו.
שוב ושוב אמרה אמי את הדברים, עד ששמעו אוזניה את שפיה דיבר והדברים נכנסו אל לבה, וכך קרה שכשהתקשרה העו"סית המותשת פעם נוספת, אמרה אמי: "מצאתי משפחה שמתלהבת וממש רוצה לקחת על עצמה את האתגר הזה". לשאלה מה שם המשפחה והיכן היא מתגוררת ענתה אמי: "משפחת ברלין מאלקנה".
יום שלא יישכח
באשר אליי, הייתי אז נערה צעירה, בתחילת גיל ההתבגרות. את היום שבו הגיעה אלינו התינוקת הזאת אני זוכרת היטב. את ההתרגשות, את המבוכה, את התכווצות הלב למראה הגוף הקטן, גוף ששכב שלושה חודשים במחלקת יילודים בבית החולים ולא ידע אהבה וחמלה ולא חש מגע של ליטוף וחיבוק. גוף שמוט ומלא פצעים.
הנשמה בגוף השמוט קיבלה מאיתנו את השם נגה, שם שמתאר אור רך, שם שיש בו צליל נוגה המבטא במקצת את תחילת חייה. נגה - ראשי התיבות של נסתרים גלגולי הנשמות.
מה ידענו אז עליה? מה ידענו אז עלינו? לא ידענו דבר וחצי דבר, התחלנו ללכת במסע הזה במחשבה שאנחנו עושים חסד עמה, אך עד מהרה גילינו שהיא זו שעושה חסד עמנו.
אחותי הקטנה נגה הפכה להיות אחד האנשים המשפיעים ביותר על חיי. ממנה למדתי על נפש האדם, למדתי קבלה עצמית מה היא, למדתי על הכלת השונה לא רק כשהוא מולך אלא גם כשהוא בתוכך. למדתי על סליחה ומחילה, למדתי על אמונה ותמימות, למדתי אהבה טהורה ונקייה מה היא, אהבה שאינה קשורה לחוכמת האדם או להישגיו. אהבת האדם באשר הוא אדם.
איני מצליחה להיות בדיוק כמוה, אך עצם נוכחותה בעולמי מהווה בשבילי מצפן.
כשאני עייפה ממרוץ החיים ומהניסיון להרשים ולהצליח, אני חוזרת הביתה ומניחה ראש על כתפה, וכמעט בלי לומר מילה היא מחזירה אותי לציר הפנימי שלי. וכשאני מתייאשת מלהאמין ולקוות - היא באמונתה התמימה מציתה בי מחדש שביב של תקווה. כפי שהיא אומרת: "אין לי תסמונת דאון, אלא תסמונת אפ".
לא תמיד הכול פשוט. יש רגעים מורכבים יותר ויש פחות, אבל בכל מצב אנחנו יודעים שהרווחנו - יש לנו שליחה ישירה של הקב"ה ממש אצלנו בבית.
ולמי שייכת היד שכתבה את הפתק שממנו הכול התחיל? עד היום איננו יודעים. אבל אנחנו בטוחים בדבר אחד: הייתה זו יד השם. מזל טוב, אחות יקרה.
פורסם בפנימה