לא ייאמן כמה חיינו הם בעצם רק ציפייה לדבר הבא. ציפייה להתחתן, ציפייה ללדת. וכשמגיעה הלידה, אנחנו מצפים מתי נחתן את הדור הבא. ואז שוב, מתי ייוולד להם. תמיד כשהגענו לתחנה המבוקשת, מצאנו את עצמנו בהמתנה ובציפייה לתחנה הבאה.
לא מזמן הייתה אצלי אימא שהתלוננה על כך שלא הספיקה להתפלל על בתה שתינשא, ופתאום זה קרה. היה לה קשה עם זה. ואם זה לא קורה מהר, כבר יש מתח וחרדה. "הנה, גם הבת שלי בסטטיסטיקה של הרווקות. מה יהיה?". הילדה הרווקה גם היא נכנסת למחול המלחיץ והמטורף הזה, דבר שכמובן לא תורם למציאת הזיווג המתאים.
לפעמים אנחנו רק מזיקים לעצמנו. אנחנו מנסים לשלוט ולא מרפים, אבל התוצאה, איך לא, בדרך כלל תהיה הפוכה ממה שתכננו. מה יקרה אם נניח? אם מעט נרפה? העולם יתמוטט. דברים לא יסתדרו כמו שאני רוצה.
אז זהו, שזה ממש לא נכון. כך לפחות אומר לנו דוד המלך בתהילים: "הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים" (תהילים מו, יא). דווקא כשאנחנו מרפים, מאמינים, וכמובן, מהתפילה לא מרפים – דווקא אז קורים ניסים.
באחת מהסדנאות להנחיית הורים שהעברתי, דיברתי עם המשתתפים על הבעת אמון בילד. כמה הדבר הזה משמעותי וחשוב בכל שלב בחיים. כמה עוצמה וכוח זה נותן לילד – כי בעצם אנחנו מעניקים לו את עצמו בחזון הגבוה שלו. הרחבתי על כך שלמעשה, זו המתנה הכי גדולה שהורה יכול להעניק לילדיו.
אחת המשתתפות (שהייתה אז כבר אימא לארבעה ילדים) ביקשה לשתף ולספר על חייה כרווקה מבוגרת שהצליחה מאוד בתחום עיסוקה כעורכת דין, אבל עוד הצעה ועוד דייט – וזוגיות אַין.
במר ייאושה אמרה לאמה: "אימא, נראה לי שלעולם לא אתחתן". מה מצופה מאימא ששומעת משפט מיואש שכזה? מן הסתם היא תגיד משהו בנוסח "חס וחלילה! איך את מדברת?! אל תגידי דבר כזה!...". אבל אימא שלה הייתה חכמה יותר מן האינסטינקט וענתה בפשטות: "ברור שתתחתני". אותה אישה ביקשה להסביר לנו איך באמירה הפשוטה והבוטחת הזאת, החזירה לה אמה את כל האמונה בבורא העולם ואת האמונה בעצמה. ואכן, היא נישאה ב"ה.
אז נכון, לפעמים קשה. היינו רוצים שהמציאות תהיה אחרת, כביכול נשלטת יותר על ידינו. אבל המציאות מראה לנו שהיא לא כזו. שכל הערה, דחיפה או עצב רק מעמיסים על הכלה העתידה שלפנינו, ובוודאי שלא מעודדים אותה ולא מעניקים לה ביטחון עצמי – מוצר שכל כך נצרך לבניית זוגיות טובה ובריאה.
אנא אימא, הרפי ודעי "כי אנוכי אלוקים". בקרוב אצלך, בחתונת בתך.
פורסם בפנימה