
טוהר המידות הוא תנאי חיוני וחשוב למערכת הציבורית. איש ציבור שסרח, כבר אמרו חכמינו, מסירים אותו מכהונתו. ובתלמוד הוסיפו תובנה פסיכולוגית עמוקה: "אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו – עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו – הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו – ראה אחרים שעשו, ושמח". ובמילים פשוטות, בלשון ימינו: אין עשן בלי אש.
למרות זאת, עיון בספרות המשפט העברי לדורותיה מלמד שהלכה למעשה נהגו חכמים זהירות מופלגת בפגיעה בכבודו של אדם בלא שתהיינה נגדו ראיות של ממש, קל וחומר הדחתו מכהונתו.
השעיה כמוה כגזר דין מוות על עתידו של איש ציבור. אפילו יתברר בעתיד שלא עשה דבר, בתודעה הציבורית הכתם שעל מצחו לא בנקל יימחה. פגיעתה של השעיה – אפילו אין הדחה בצדה – קשה ביותר. יש בה הזמנה להגשת תלונות סרק נקמניות שעלולות להתברר, לעתים לאחר חודשים ושנים, כדמיון חולני ותו לא.
לכן יש להדר בחזקת החפות. לא מפני ההקלה בטוהר המידות, אלא מפני החומרה שבפגיעה בכבוד האדם החשוד ובני משפחתו, בפרנסתו ובשמו הטוב. לפיכך קבע המחוקק את שלב ההרשעה כקו פרשת המים גם לעניין ההשעיה. אשר לאי מינוי, קבע בג"ץ שדי בהגשת כתב אישום כדי להימנע ממנו.
כמו תמיד, הרעה החולה היא עינוי הדין. התמשכות החקירות וההליכים המשפטיים על פני חודשים ושנים מותירה בקרבנו אנשי ציבור שעננה כבדה ושחורה על ראשם, אך טרם נמצאו ולו ראיות לכאורה שיתמכו בחשד כלפיהם.
הפתרון צריך להיות אפוא מתן עדיפות עליונה לסיום הליכי חקירה נגד איש ציבור, תוך איזון בין חקר האמת ושמירה על כבוד האדם.
פרופ' אביעד הכהן
ראש ביה"ס למשפטים ודיקן המרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט'