חיילים
חייליםצילום: אייסטוק

1

"תמחקו את כל מה שידעתם עליי עד היום", מתחנן חנן בן ארי בשירו החדש, "אל תסכמו אותי ב'ויקיפדיה'.

אני לא המתנחל, לא נציג של א‑לוהים, לא דוס שמדיר נשים, לא גשר בין המגזרים. יישרפו המגזרים, תשרפו דעות קדומות, לכל אחד יהיה סיכוי לכתוב את הסיפור שלו".

אז כן, אפשר להזדהות עם מצוקת הכוכב המוזיקלי העולה של המגזר ועם שאיפתו לנפץ סטיגמות באופן כללי, ובעיקר את הסטיגמות לגביו. רבים מתוכנו רוצים להיות מיוחדים וייחודיים, ולא נשפטים על פי הכללות ודעות קדומות. אבל מצד שני, כולנו גם זקוקים להכללות כדי לסדר לעצמנו איזו שהיא ראיית עולם בסיסית. גם אם נטרח לצאת ולבדוק את המציאות הספציפית, כפי שנכון וראוי לעשות, תמיד יש איזו נקודת מוצא או הנחת עבודה מכלילה וסטריאוטיפית שאותה אנו יוצאים לאשש או להפריך.

ההכללות חוטאות לאמת המלאה, אבל מצד שני נותנות את רוב האמת ברוב המקרים. קשה איתן, אבל אי אפשר בלעדיהן. אז לפני שאתייחס בשורות הבאות למאפיינים של תת-מגזרים בציונות הדתית, אקדים ואומר שברור לי שלא כל מה שאכתוב נכון לגבי כל אחד ואחת שנהוג לתייגם כשייכים לאחד מן הזרמים בציונות הדתית. אבל כולנו זקוקים להכללות ומפעילים אותן בהתייחסותנו לאחרים, ולכן, עם כוכבית בצד שמסמנת שתמיד יש יוצאים מן הכלל, ניאלץ לסבול הכללות גם כשאחרים מפעילים אותן עלינו.

2

ואחרי ההקדמה הזאת נעבור לדבר על תופעת ההקצנה בציונות הדתית, והפעם מזווית שונה מהשיח השגור והמקובל.

במחנה הליברלי של הציונות הדתית מדברים כבר הרבה שנים על ההקצנה המתחרדת של המחנה התורני-חרד"לי (אני לא אוהב את התיוג "חרד"לי", אבל על כך לא הפעם) באופן כללי, ובעיקר בתחום הצניעות. בשיח המגזרי אפשר לשמוע הרבה דיבורים רוויי געגועים נוסטלגיים לימי בני עקיבא של ילדותנו, שבהם אף אחד לא חשב לאסור שירת נשים בפני גברים או להפריד סניפים ובתי ספר.

כמו שבתקשורת הכללית בישראל יש דומיננטיות מופרזת לדעות שמאלניות, כך גם בין אנשי התקשורת מהמגזר הדתי המחנה הליברלי נהנה מעוצמה שעולה בהרבה על חלקו היחסי בתוך הציונות הדתית. זו כנראה הסיבה לכך שהטענות להקצנה מדברות תמיד על הקצנה לעבר הכיוון החרדי או הלאומני. הרבה פחות מדברים על הקצנה בכיוון הליברלי והחילוני. אז הגיע הזמן להפנות את תשומת הלב מההקצנה הדתית אל התופעה ההפוכה: בשנים האחרונות המחנה הליברלי בציונות הדתית הולך ומתרחק ממוסכמות הקונצנזוס הישן, ומאמץ דעות והתנהגויות שאיש לא חלם עליהן בבני עקיבא של פעם.

3

בציונות הדתית של פעם היו אולי לחיצות ידיים בין גברים לנשים ואפילו בריכה מעורבת, אבל לא חיבוקים ונשיקות "ידידותיים" בין איש לאישה שאינה אשתו. בציונות הדתית של פעם לא ניסו לבטל הלכות פסוקות ומוסכמות כמו שבעה נקיים או בלנית במקווה. מי שלא שמר לא שמר, אבל לא הפך את זה לדגל. בציונות הדתית של פעם היה הרבה פחות פמיניזם, ואף אחד לא חלם על עלייה לתורה לנשים ואפילו לא על קריאת מגילת אסתר.

בציונות הדתית של פעם אולי מעט נשים הלכו עם כיסוי ראש, אבל אף אחד או אחת לא חשב שסרט דק זה כיסוי ראש. בציונות הדתית של פעם איש לא העלה על דעתו לתת לגיטימציה ללהט"בים. וגם זה: בציונות הדתית של פעם, רק אישי ציבור בודדים וחריגים הרשו לעצמם להשתייך פוליטית למפלגות שאינן מזוהות כדתיות, או לפחות כבעלות זיקה ברורה ואוהדת ליהדות ולמסורת ישראל.

למעשה, הדבר החדש בציונות הדתית זה לא שיש מי שמחמירים בהלכות צניעות או בהלכות בכלל. זו תופעה שהחלה להיות רווחת כבר לפני 30‑40 שנה, בעקבות מהפכת הישיבות התיכוניות, האולפנות, הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר, שבוגריהן התאפיינו ביותר מודעות הלכתית ויותר מחויבות להלכה. דווקא בשנים האחרונות יש נטייה, לפחות אצל חלק מהמחנה התורני, להפריז בחומרות פחות מבעבר וללכת על קו הלכתי של דרך האמצע.

התופעה החדשה יותר בציונות הדתית היא התגבשות המחנה הליברלי האידיאולוגי, והחתרנות המודעת והפומבית שלו תחת הלכות שלא מסתדרות עם ערכיו ותפיסת עולמו הליברלית. הקצנה חרד"לית זה סיפור ישן. הסיפור החדש הוא ההקצנה הליברלית, שמאמצת עוד ועוד דעות ואורחות חיים שמושפעות מהסביבה החילונית ומהשקפת עולם מערבית-ליברלית.

לכל התופעות הללו שחותרות תחת ההלכה המקובלת יש כל מיני הסברים וצידוקים, ולא באתי הפעם להתווכח איתם. רק לבקש ממי שנלחמים למען שירת נשים בפני גברים או נגד הפרדת סניפים שלא ידברו בשם בני עקיבא של פעם, כי בעצם גם הם לשיטתם מסכימים שלא צריך לקדש כל דבר שהיה פעם.

4

היחס הנכון לבעלי נטייה חד-מינית הוא אחד הנושאים שמהווים סלע מחלוקת בין המחנה השמרני למחנה הליברלי בציונות הדתית. בעוד האגף המתון של המחנה השמרני ממשיך להתייחס לנטייה חד-מינית כאל בעיה ומנסה לסמן ולשמור על הקו הדק המפריד בין אמפתיה ללגיטימציה, במחנה הליברלי יש מי שחותרים ללגיטימציה מלאה לאיסורי תורה מהחמורים ביותר. צידוק הלכתי של ממש אין לעמדה הזאת.

יש מי שכלל אינם מחפשים צידוק הלכתי, ונותנים עדיפות לתחושות המוסריות הליברליות שלהם על פני התורה וההלכה. יש מי שבטוחים שאם כך אומר החוש המוסרי שלהם אז בטח יש לכך גם צידוק הלכתי, שגם הרבנים בסופו של דבר ייאלצו להודות בו. נכון להיום, אפילו ארגון הרבנים המתירני 'בית הלל' טרח ולא הצליח למצוא את ההיתר הזה.

בשנים האחרונות, למרבה הצער, יש נוכחות נראית לעין של ציבור דתי-לאומי במצעד הגאווה בירושלים. הלגיטימציה לתופעה הלהט"בית הולכת ומתפשטת באגף הליברלי של הציונות הדתית, והרצח הנתעב של שירה בנקי גרם לתומכי התופעה להפוך את עמדתם לגלויה ומתריסה. בהצהירם על כך הם רואים את עצמם כמוסריים, נאורים ויפי נפש.

בשיח הציוני-דתי דנים כבר זמן רב בשאלה האם לא מוטב להביא להיפרדות של המחנה החרד"לי מן המחנה הליברלי. בדרך כלל אני מאלה שמאמינים שרב המשותף על המפריד ונאבקים למען אחדות המחנה. אבל כשראיתי השבוע איך בעלת טור קבוע בעיתון מגזרי נחשב מנהלת בפייסבוק שלה קמפיין פרו-להט"בי לרגל 'שבוע הגאווה', אני חייב להודות שהוצפתי בתחושת ייאוש. אם ההקצנה הליברלית תמשיך להתעצם ולחתור תחת הלכות חמורות ומוסכמות בנות אלפי שנים, המאמץ לשמור על ציונות דתית מאוחדת יהפוך להיות קשה יותר ויותר.

אורי אריאל ראוי לגיבוי

בפרשת תקצוב הגרעינים התורניים, כולל אלה שפועלים בערי המרכז, אין באמת סיפור של שחיתות או העדפת מקורבים. השר אורי אריאל תקצב את כל הגרעינים בלי אפליה, תוך שהוא משתמש לשם כך בכספים קואליציוניים של הבית היהודי. במקום לעשות כמו שעושות כל המפלגות ולדאוג שהכספים הנתונים להחלטתך יגיעו רק או בעיקר לגופים המזוהים איתך, אורי אריאל לא הפלה בין דתיים לחילונים ובין ימנים לשמאלנים.

כמו שלארגון השמאל 'יש דין' לא באמת אכפת מחוקי התכנון והבנייה והוא משתמש בהם רק כדי להחריב מאחזים ושכונות ביו"ש, כך גם עמותת 'מולד' פועלת נגד תקצוב לא תקין בעיקר כאשר המתקצב או מקבל התקציב שייכים לימין. חבל שמבקר המדינה ואנשיו נגררו לשתף איתם פעולה בפרשה הזאת, שלכל היותר יש בה אי סדרים טכניים ובוודאי לא צריכה להגיע לחקירת משטרה.

הגרעינים התורניים והחברתיים, בפריפריה ובמרכז הארץ, הם מהמפעלים שהציונות הדתית מתגאה בהם בצדק, לצד מפעלים כמו ההתיישבות ביו"ש, השירות הלאומי, הישיבות והאולפנות, המכינות הקדם-צבאיות, המשקים החקלאיים הדתיים ועוד. נציגינו בפוליטיקה מצווים לדאוג לתמיכה ממשלתית במפעלים הללו, שראויים לתקצוב ממלכתי לפחות כמו בתי תיאטרון והפקות קולנוע. אורי אריאל פעל בשליחותנו, ומול התנכלות השמאל ועיוות דין של מבקר המדינה הוא ראוי למלוא התמיכה.

לתגובות: [email protected]