איזה אור על הפנים
איזה אור על הפניםצילום: שאטרסטוק

יש לי מין תכונה כזאת להידבק לשירים ולא לעזוב. המוזיקה אצלי זה בתקופות. ותקופה זה זמן שבו מתנגן לי דיסק מסוים באוטו ובבית, עם דגש אובססיבי על שיר אחד ספציפי שמצליח לעורר אצלי משהו מסוים.

המשהו הזה משתנה, אבל הוא תמיד איזשהו רגש שאני נאחזת בו. יש תקופות שאני נאחזת בשיר שמח כי יש לי צורך לשמוח בכוח. אני בכוונה אומרת נאחזת כי זה ממש ככה. נאחזת במילים ובמנגינה כמו טובע בקרש שצף על פני המים.

לפעמים הרגש שאני נאחזת בו הוא עצבות. אני מתמכרת לרחמים עצמיים ודיכאון. אז יידבק לי שיר עצוב, קורע חדרי לב ודלתי בטן. ולפעמים הרגש הוא אהבה, ואז יידבק לי שיר אהבה. לפעמים יראה, יידבק לי שיר קדוש. לפעמים סתם כאב, יידבק לי שיר כאב. בתקופות טובות אני שומעת מוזיקת עולם. בתקופות ממש שבורות אני שומעת מזרחי כבד. ותמיד זה אותו עניין, ביטוי לגעגוע וכיסופים לרגש שהוא עצמו משתנה.

געגוע פשוט

בזמן האחרון יש לי באוטו שיר אחד שאני שומעת שוב ושוב באובססיביות דרגה עשר. הוא מעורר אצלי געגוע למשהו כל כך פנימי וטהור, משהו שהוא כל כך רחוק ממני לפעמים, שכל מה שנותר לי לעשות זה להתגעגע אליו ממרחקים.

השיר הזה מעורר אצלי געגוע לאהבת התורה. התורה הפשוטה. זו שהלכתי אחריה במדבר. זו שלמדתי אותה בגיל מאוחר. זו שהפנטה אותי ולקחה אותי בזרועותיה. תורה שעם השנים וההרגל והיומיום הפכה לקרובה רחוקה שלי. הפכה לדודה. מאימא לדודה.

איזה בושות. מאימא שאוהבים ומרגישים איתה בבית, לדודה רחוקה. לא סתם דודה. לא תגידו איזו דודה שתקנית ומופנמת, דודה עם דרישות. דודה שמזמינים אותה לכל האירועים, אבל מתחמקים מלהסתכל לה בעיניים. דודה כבדה וזקנה שאף פעם לא מתה. תמיד העיניים שלה בגב שלי והיא לא מרוצה.

סליחה, אני באמת מתביישת, אבל זה קורה לי לפעמים עם התורה הקדושה. היחסים ארוכי הטווח והמחייבים בינינו מתדרדרים לעתים. הכול בדקוּת. הכול מתחת לפני השטח. קרירות וזרות ועוינות. בעוונותיי הרבים, אבל מה אני יכולה לעשות.

לפעמים אני נתקלת ברגש אמיתי ונכון ומכוונן כלפיה, כלפי אותה תורה עתיקה שאני אוהבת כל כך, ואני מתנפלת עליו. זה קרה לי עם השיר מתוך הדיסק החדש של ישי ריבו 'פחד גבהים'. רצועה 2. לכו לשמוע, ועד שתשמעו הנה חלק ממנו. זה שיר פשוט פשוט ותמים תמים על התורה: "כמי שהגה בה לקרעים / וראה אנשים מלאכים / שהמיתו עצמם עליה / וקיבלו ממנה חיים / כמי שטעם טעמה לרגעים / וראה אנשים באמת מאושרים / ואיזה אור על הפנים / איך הם נשבים בקסמה אחריה / מתהלכים כסומה אחריה / ותכלית האמת היא כל צדדיה / כל שבעים פניה / יקרה מפז ומעושר / נקנית היא בעמל וביושר / והיא הדרך והיא האושר".

לא יודעת אם אתן מזמזמות או קוראות בפאתוס פנימי כמו מורות לספרות, אבל אני שרה. כל היום. מתגעגעת. כל היום. לפשטות. לפשוט. לאחד הפשוט שמתחבא לי בתוך כל סך הפעולות המשתנות. האחד שעובר כמו חוט שני דרך כל ריבויי הצורות והצבעים והמינים בעולמו.

אני מתגעגעת לתורה. למים הזכים המפכים אי שם בתוכי. היו רגעים שממש אהבתי אותה. בחרתי בה. עשיתי "נעשה ונשמע" ומסרתי נפשי עליה. בלי חישובי כדאיות ושיקולים רציונליים. ואני כל כך מתגעגעת אל הכוח האדיר שהתעבר בי אז ואִפשר לי לתת בעבורה את כל העולם ואפילו לא להצטער עליו. אפילו לא להיאנח.

איך אומר ישי ריבו, לקרעים. עסקתי בה לקרעים. טעמתי טעמה לרגעים. נשבתי בקסמה לפניה והתהלכתי כסומא אחריה, המתתי את עצמי עליה והיא נתנה לי חיים, ויתרתי בשבילה על פז ועושר וניסיתי לקנות אותה בעמל וביושר, ואני יודעת, כל כך יודעת, שהיא הדרך והיא האושר.

יש בי מקום פנימי עמוק שמכבד אותה. שרוצה לקיים את כולה בלי לזייף. נקודה טהורה שהיא נקייה מפוליטיקה ומאג'נדות. היא לא משתייכת לשום מגזר ולשום מחנה ולשום חסידות. היא אוניברסלית לגמרי. נקודה שכנראה הקדוש ברוך הוא שם בליבה שלי. באמצע שלי. בתוך תוכי פנימה. כשהוא יתברך הסתכל באורייתא וברא עלמא, הוא לקח חתיכה קטנה ממנו, וקמצוץ ממנה, והניח אותם בתוכי. לקח אות אחת מתוך שש מאות אלף האותיות שלה, והניח בבסיס הווייתי. והאות הזאת האירה בי ונתנה לי קיום.

ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא - חד הם. אני והתורה והבורא - אנחנו אחד. ולכן ברגעי אמת אני מתאווה אליה כל כך. מתגעגעת אליה כל כך בדיוק באותו אופן שבו אני מתגעגעת אל עצמי. אל העצם. אל הפנימי והראשוני. אל האחדות הפשוטה.

והגעגועים האלה גואים בי בסיוון. ואני כל כך במדבר שאין דברים כאלה. הלומת קרב. שבורת לב. למודת ניסים. עטופת שכחה. וכל כך רוצה להיפטר מהדודה. כל כך רוצה לקרוא לה שוב אימא.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי