בימים הקרובים יצוין מלאת 41 שנים למבצע אנטבה. בספר חדש '55 דקות באנטבה' מכניסה סופרת הילדים אורה מורג את קוראיה הצעירים לא רק אל תוך המטוס החטוף ואל הטרמינל שבאוגנדה אלא גם אל ישיבות הממשלה, ישיבות המטכ"ל והשיח בין בכירי הצבא והמודיעין בימים ובשעות שקדמו לפעולה ההיא.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מורג על הספר, כתיבתו ובכלל על היכולת לקשר בין ילדי הדור החדש להיסטוריה הישראלית של שנים עברו.
ספרה של מורג הוא ספר נוסף בסדרה של 17 ספרים העוסקים בפרשיות מתח היסטוריות ומנגישים אותם לבני הנוער, ולדבריה הנוער צמא לספרים הללו ולפרטים אודות הפרשיות שאודותיהן נכתבו.
על שמו של הספר, '55 דקות באנטבה' היא מציינת כי מדובר בפרק הזמן שחלף מהרגע בו נגעו גלגלי המטוס הראשון במסלול באוגנדה ועד להמראתו של המטוס הרביעי בו נאספו החטופים מהנמל, ולמעשה מדובר בפרק הזמן שהוקצה מלכתחילה לטובת המבצע.
על הכנתו של הספר שעוסק בפרשה שנדמה שכולם יודעים עליה את הכול, היא מספרת: "אני כותבת את העובדות ההיסטוריות ברמה של מחקר היסטורי אמיתי. זו המתכונת המאפיינת את כל הסדרה והרבה פעמים היסטוריונים אומרים לי שהם לא ידעו את הפרטים שמופיעים בספרים. נדמה שיודעים הכול וזה לא נכון".
על כתיבת הספר עצמו היא מספרת. "יש ברחוב שלי ספריית רחוב ויש גם עץ שעליו כותבים פתקים. כתבתי פתק שאני מחפשת ספרים על אנטבה. עובר שכן שגר בסמוך ושאל למה צריך ספרים הייתי אז טייס בצוות. אמנם לא טסתי אבל הייתי שם. הוא עבד איתי וקישר אותי עם טייסים ונווטים ומתוך המציאות הוא סיפר לי", היא מספרת ומתארת בין השאר גם תיקונים שתיקנו אותה האנשים שהיו באירוע בשטח, בתרגולים ובהכנות לפשיטה עצמה, ואלה מתקנים אותה גם בפרטים שנדמה שהם מוכרים ומקובלים כעובדה היסטורית.
"היות ואני צריכה לרתק נוער אני מחפשת במיקרוסקופ סיפורים קטנים שכאילו נעלמים אבל אני חייבת אותם לעלילה, אבל הם כל כך פיקנטיים ומרתקים כך שהן אלה שעושים את הספר", אומרת מורג וכשהיא נשאלת איך היא מצליחה לקחת את דור המסכים לקרוא על הפרשה ה'ענתיקה' הזו. היא משיבה ושוללת את ההגדרה של המבצע כ'ענתיקה'.
"זה מדליק את הדמיון ויש לי את המשהו הזה שיודע מה מרתק את הילדים, ולכן יכולתי להתמודד עם המסכים ושאר הדברים שמרתקים אותם ולא היו כשהייתי קטנה. אני מחפשת את הנושא המדהים בכל אחד מהספרים שלי ואחר כך אני בונה אותו בצורת מתח שלא יוכלו לעזוב אותו".
בספרה מוסיפה מורג לתיאור ההיסטורי פרטים דמיוניים ובהקשר זה היא נשאלת מה הגבולות שהיא לוקחת לעצמה כדי לא להתרחק מדי מהאמת ההיסטורית אל מחוזות הפנטזיה. "צריך להיות מינון מדויק שגם אם זה לא היה זה היה יכול להיות. לא לספר משהו לא מציאותי ולא סביר.
"אני משוחחת עם ילדים ששואלים אותי אם דברים היו ולפעמים מתברר שדברים שכתבתי אכן היו. דיברתי עם ילד שהיה באנטבה והתברר שדברים שכתבתי אכן היו ונאמרו. כלומר אני כנראה מצליחה להיכנס לעלילה בדיונית אבל אמינה וסבירה. אני חייבת לחבר את הילדים לגיבורים בני גילם. זו המתכונת של הסדרה".
וכיצד מתמודדים עם המחלוקות הגדולות שסביב הפרשה ההיא, ובהקשר זה זכורים דבריו מהעת האחרונה של האלוף במיל עמירם לוין שקבע כי שמעון פרס שקרן וכי לא היה לו כל קשר של ממש למבצע, ולעומת זאת מקורביו של פרס רואים בו את האדם שדחף לביצועו של המבצע לעומת כל המתנגדים. כיצד מחליטים באיזו אמת לנקוט?
"אני בוחרת למי להאמין ואני מבינה שלעיתים צריך להכריע במחלוקות בין כמה היסטוריונים. כאן הלכתי עם הקו הזה שפרס הוא זה שברגע הקריטי שבו רבין כבר אמר שהוא הולך למו"מ והייתה הצבעה על כך, הוא רץ אחרי מוטה גור ואמר לו 'בוא נחשוב עוד פעם'. מוטה אמר לו שהייתה הרגע החלטת ממשלה ולא נפעל בניגוד לממשלה, ופרס אמר שנבדוק שוב וקרא להצעות 'מועצת הפנטזיה', ועלו הצעות דמיוניות שכאלה. אמרתי ליובל, אותו טייס שפנה אליי, ושאלתי מי נתן את הרעיון של ארבעת ההרקולסים, והוא נתן לי את השם של הנווט שנתן את הרעיון הזה וממנו הכול התפתח".
ממשיכה מורג ומספרת על פגישות עם אותו נווט ועם אישים נוספים שסיפרו עוד ועוד פרטים הנחשפים בספר.
על ילדי דור המסכים שזוכים למתקפות על המרחק מקריאה והעדפות הטאבלטים למיניהם על פני הספר המודפס, קובעת מורג כי אין לדבר כל בסיס במציאות. היא מספרת על לחץ מצד הקוראים הצעירים להוציא לאור בכל שנה עוד ספר בסדרת הגיבורים ההיסטוריים שלה, והורים המספרים כי גם אם היה יוצא ספר בכל שנה הילדים היו קוראים אותו בשקיקה.
"באו אליי הורים וילדים ואמרו שבזכותי התחילו לקרוא. 'זה היה נס לראות את הילד שלנו קורא ספר'. אם כותבים מרתק הילדים יקראו", אומרת מורג ומוסיפה לספר כי בספרה האחרון "נתתי הרבה קרדיט לאנשים כמו דן שומרון ואפילו רבין שלא קיבל את מלוא התהילה. חלקו היה אדיר והייתה עליו אחריות עצומה כשחשב שכולם יחזרו בארונות. כך גם הנווטים והטייסים קיבלו קרדיט אחרי שלא קיבלו כבוד שכולו ניתן לאנשי הסיירת.
"אמר לי צנחן אחד שהשתתף במבצע 'לא ראינו בזה משהו מיוחד. עשינו את מה שלימדו אותנו לעשות', אבל מי שכן עשה את העבודה המדהימה הם הטייסים והנווטים שחרף כל הבעיות של מזג אוויר ודממת אלחוט ללא יכולת לתאם והחשש שיגלו אותם והכניסה לעננים שמצריכה חישוב אחר, לנחות בשדה חשוך וחשש לירי טילים ולהתחבר למטוס בריטי ו"להתעלק עליו" והם עשו את זה בעומס משקל והמריאו אחר כך, לכן אני כל כך גאה לתת להם את הכבוד".