בזמן ששורות אלה נכתבות אני דקות ספורות אחרי מפגש בסדנא של מדרש מחול, קצת לפני הכניסה אל שלושת השבועות.
כולי מלאת הרהורים, מחשבות על חודש אב. על מה הוא אומר לי, איפה הוא פוגש אותי. זה חודש שהוא שלי כי יש לי בו יום הולדת. כי נולדה בו בכורתי. כי התחתנתי בו, כי התאלמנתי בו. חודש מלא כל טוב מכל הכיוונים של הרגש.
נושא הגעגוע מעסיק אותי מאוד. בגעגוע יש שתי בחינות. האחת כואבת והאחת מחייה. הכואבת מזכירה לי נשכחות, מכאיבה לי במקומות של מה שלא יהיה עוד. והמחייה גם מזכירה לי נשכחות אבל היא מעודדת אותי, היא מחברת אותי אל המשמעות הפנימית שלי, הרצון לשלמות, הגעגוע אל השלום, אל השלם, אל האחד.
לאור הזמנים והתקופה למדנו על פסוקים המתייחסים למחול. למדנו על "והפכת מספדי למחול לי".
המנחה שהעבירה את המפגש ביקשה מאיתנו להתחיל לנוע בחדר, וכל פעם הגבילה את התנועה שלנו במשהו מסוים. פעם זה היה להרים כתפיים וככה לנוע במרחב, פעם להצמיד ידיים לגוף, לגרור רגליים על הרצפה, ללכת עם ידיים על הברכיים. הדרישה מאיתנו הייתה לבצע ולשים לב מה אנחנו מרגישות מול זה. האם יש הגבלה מסוימת שגורמת לנו לכעס, לעצבנות, לצפייה שהתנועה תוחלף כבר למשהו אחר?
בשתיים מהתנועות שנעשו ממש חיכיתי שזה ייגמר. מה זו ההגבלה המעצבנת הזאת? היה לי ממש לא נוח לזוז ככה... ואז המנחה ביקשה מאיתנו לקחת את אחת המגבלות התנועתיות שחווינו ולצאת ממנה לריקוד.
זה לא היה קל כל כך, כי זו תנועה או יותר נכון מציאות גופנית שגרמה לי לחוסר תנועה באיבר מסוים. ניסיתי לפגוש את זה ממקום אחר. המגבלה התנועתית הייתה ידיים מונחות על הברכיים. לרגע הרגשתי נכה. בלי יכולת התזוזה בידיים, ועם תנועה מאוד מוגבלת בגב וברגליים. חיפשתי בגוף שלי דרך שיכולה לרקוד, להביע את מה שאני מרגישה בפנים אבל עם המגבלה...
לאט לאט, עם המוזיקה והמוכנות שלי לפגוש במגבלה ואולי אפילו להכיר בה ולהבין שהיא כאן וזה מה יש, נפתח בי משהו אחר. תנועה חדשה, תזוזה מעניינת למקום שלפני כן לא יכולתי לפגוש, כי לא הייתה לי שום סיבה להגיע לשם. זה גם היה השלב שבו המילה "יפה" כבר לא הייתה בחיבור אם מראה עיניים, אלא רק עם מראה הלב.
לפתוח את הלב
כשסיימנו וישבנו במעגל נשי מחויך, הבנתי את עומק הפסוק הזה באופן שעד היום לא הבנתי. וגם אם הבנתי לא למדתי. "הפכת מספדי למחול לי".
חודש אב מסמל בתוכו את ההספד ואת המחול. את ט' באב ואת ט"ו באב. את החורבן, הכאב, הבכי, החוסר. את הגעגוע אל קרבת ה', את המצב הסטטי הזה של חוסר התנועה, של ישיבה, של שבעה, את החלל שנשאר בקרבנו כתוצאה מהמרחק.
בט"ו באב אנחנו שוב מתגעגעים, אבל כאן זה כבר המחול שבגעגוע, יש כאן תנועת חיים. ההתרגשות מכך שהחיזור מוביל לבנייה וקשר. מתגעגעים לבית, לאהבה, לאיחוד. הגעגוע הוא זה שמוביל אותנו אל החיפוש הזוגי, לחפש את השלם שבי, שבנו. זה סוג של געגוע שמוביל לעשייה של הלב, לעשייה שפותחת את הלב.
ושוב נפגשים להם שני הגעגועים. הגעגוע המכאיב והגעגוע המחייה. והרי אחד המה.
כנראה שבדרך שבה העולם שלנו בנוי, יש משהו שרק דרכו אנחנו יכולים באמת ללמוד. כנראה שההעדר והחוסר יוצרים בנפש תנועה שבלעדיה לא היינו יכולים לנסוק גבוה כל כך. כנראה שהמוכנות לחיות מתוך המציאות של כאן ועכשיו, מולידה בתוכנו את החיבור אל מי שאנחנו ומה שאנחנו, ומתוך זה יכולה לצוף שירת הלב שמתגעגעת אל השלמות. ומכאן אנחנו מתחילים לפעול באמת. מכאן אנחנו מתחילים לזוז, להתנועע.
המקום שבו ה' אומר לנו שההספד יהפוך למחול, שכל הזמנים של חוסר התנועה לא רק שיהפכו לתנועה אלא יהפכו לריקוד, למחרוזת תנועות שמשתלבות בהרמוניה זו בזו, זה המקום שנותן לי את הכוח להמשיך ולהתגעגע, להמשיך ולצפות. גם אם זה לפעמים כואב.
פורסם בפנימה