חורבן האמון – חורבן האומה

אגדות החורבן מלמדות כי שבירת מעגלי האמון במשפחה, במסחר ובכלל, היא שהמיטה לבסוף את החורבן על העם כולו

הרב אייל ורד , ד' באב תשע"ז

הרב אייל ורד
הרב אייל ורד
צילום: עצמי

"אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו? מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך (רבו) ללוות. אמר לו שגר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלושה ימים. קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו מה אעשה? אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה. אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה הלך הוא ונשאה. כיוון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין".

האגדה הזאת, המובאת במסכת גיטין כחלק מאגדות החורבן, מכניסה אותנו עמוק לתוך הגרעינים האטומיים של החורבן. חז"ל בחרו לקחת את המצלמה ולהכניס אותה ואותנו לעומק הקשרים האנושיים הבסיסיים ביותר. בסופו של דבר, האורגן הלאומי, כמו יריעת רקמה, בנוי מחוליות, והחוליות הן המשפחות. אפשר לתאר את החורבן מלמעלה, במספרים גדולים, במאורעות דרמטיים, וגם את זה חז"ל מתארים. אך אפשר להיכנס פנימה, למשפחה אחת שמהווה מעין אב טיפוס למצב הכללי בירושלים של אותה העת, לריקבון הפנימי, להתפוררות.

הדבר הראשון הבולט באגדה הזאת, הוא שכל הנעשה בה כשר לכאורה. אמנם לא יפה או נאה, אך כשר.

האישה ממתינה בסבלנות להיותה גרושה. הכתובה נפרעת כאן במלואה, הלוואה שניתנה - גם היא צריכה להיפרע. ומי שאין לו כסף לפרוע - שורת הדין נותנת שיעבוד וישיב את ההלוואה, כמו שלמדנו מגנב הנמכר בגנבתו. הכול 'כשר', אך הזעקה עולה מכל פינה. "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה", ולעיתים דווקא דין תורה עצמו משמש מסתור להסתיר מאחוריו כל עוולה זועקת עד לשמיים.

כולם מרמים את כולם

אך מבט נוסף באגדה הזאת יגלה לנו עניין נוסף שמסתתר כאן. האגדה הזאת מנפצת בצורה יסודית את כל מעגלי האמון הכי בסיסיים שקיימים בין בני אדם. והרי חברה מתוקנת – על זה היא בנויה. על מעגלי אמון בסיסיים, שדבר לא יכול להחליף אותם. שבירת האמון הראשונה מתרחשת במעגל הנגר והשוליה. הנגר, בעל הבית, נותן את אמונו בעוזר שלו, מגלה לו את רזי המלאכה, וסומך עליו שלא יגנוב את הסוד וילך ויפתח חנות מתחרה. השוליה בתמורה מפר את האמון הכי בסיסי ומנסה לגנוב את אשתו ממנו.

גם מעגל האמון העמוק יותר – בין איש לאשתו, מתנפץ באגדה הזאת לרסיסים. הנגר זקוק להלוואה. נטילת הלוואה הוא מעמד לא פשוט שיש בו מידה מסוימת של בושה. והנה, במקום לקחת את הבושה הזאת על עצמו, שולח הנגר את אשתו למעמד הזה. הלשון כאן היא מכוונת – "שגר". שיגור אומרים על חפץ, כמו "שגר אלפיך", שליחות – על בן אדם.

הנגר משגר את אשתו, כאילו הייתה חפץ כלשהו. לא רק שאינו מגן עליה ולא דואג לה, הוא משתמש בה ככלי אין חפץ, כדי להשיג הלוואה ולחסוך את הבושה שבמעמד.

שלושה ימים לוקח לו כדי להיזכר שבאמת מזמן הוא לא ראה אותה, מי יודע מה קרה לה? אך מה שמעסיק את הנגר זה רק מעמדו ושמו האישי. מה יקרה לשמו הטוב אם יידעו שאשתו – נתעללו בה התינוקות. האמון מזמן הופר, האישה היא כלי לשם האדרת מעמדו של הנגר, וברגע ששמו עלול להיפגע, הוא מחפש דרך להיפטר ממנה.

והנה שוב השוליה הערמומי. כעת מתברר שהוא לא כזה תלמיד גרוע, והיה לו בהחלט ממי ללמוד על רמאות, נכלוליות והפרת אמון. הוא בסך הכול מחקה היטב את רבו. אלא שרבו עשה זאת לאשתו, והוא עושה זאת בחזרה לרבו. אכן שוליה נאמן.

רועמת בשתיקתה כאן היא האישה. במובן מסוים היא מזכירה את מעשה פילגש בגבעה, שהייתה כולה קורבן למאורעות. אך האם כך המקרה אצלנו?

האישה שותקת. אך הקשר הזה שנוצר עם שוליית הנגר היה גם בהסכמתה. היא שותפה פעילה בטוויה הזאת, אלא שנוח לה להסתתר מאחורי מסך של שתיקה. שבירת האמון שלה נעשית בלחש, מאחורי הגב. אך גם היא חלק מהעניין.

השורות המסיימת את האגדה אוגדות הכול לתמונה אחת. הנה הם יושבים השוליה והאישה, שמחים על מזימתם שהצליחה. והנה הוא הנגר המשרת אותם ודמעתו על לחיו. אך על מי הוא בוכה? על אשתו שנלקחה ממנו? על עצמו הוא בוכה! על כך שהפעם הצליחו להפיל אותו בפח לפני שהוא הפיל אחרים. ועל כל זה, על כל המרמה הזאת, על כל מעגלי האמון הכי בסיסיים שנשברו - נתחתם דינה של ירושלים.

ירושלים תיבנה כשיחזרו אליה אנשי אמנה. בניית האמון המחודשת בין איש לאשתו, בין עובד למעסיק, בין חלקי החברה, היא המפתח המחודש לבניית ירושלים.