בשנים האחרונות פרץ עולם המחול לתודעה הציבורית, ובין השאר גם לציונות הדתית ומוסדותיה.
ברוח זו יתקיימו בט"ו באב המתקרב שני פסטיבלים, האחד בשילה והאחר הוא פסטיבל המחולות בכרמיאל עם מתחם נפרד לנשים.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו על התמורות בעולם המחול הישראלי בכלל והציוני דתי בפרט עם ד"ר טליה פרלשטיין, ראש החוג למחול במכללת אורות ישראל, המנפיקה בין השאר לא רק מחוללות אלא גם מורות למחול לעוד ועוד מגמות מחול שנפתחות במוסדות של הציונות הדתית. בוגרות המכללה הן שעומדות בין היתר מאחורי המתחם הנפרד בכרמיאל ומאחורי פסטיבל המחול בשילה.
כשהיא נשאלת מה אירע לעם היושב בציון שרבים כל כך החלו לעסוק במחול בשנים האחרונות, היא מייחסת לתופעה אלמנטים כמעט דתיים: "נראה שהאמירה של הרב קוק לגאול את עצמנו מתגשמת במלוא הדרה בארץ ישראל עם החיבור בין גוף ונפש של האדם עם עצמו.
''גברים ונשים רואים את הבית הקדוש הזה, בית האדם, מקום משכנו להתפלל בו, ומכללת אורות ישראל ביוזמת הרב פליקס הניפה את הדגל ומובילה את התהליך במלוא המקצועיות במפגש ההלכתי אמוני בין האדם אל נקודת החיבור העמוקה ביותר שלו – גוף ונפש באמצעות המחול".
על דבריה אלה נשאלה פרלשטיין כיצד הנימה הכמעט דתית שהיא משווה לעניין מתיישבת עם האופי הגופני והמוחצן הכולל גם מידה לא מבוטלת של פתיינות. "האמת תיאמר. כל אחד מביא את עצמו כפי שהוא וכפי שעולמו וסביבתו. אני עצמי לא שומרת מצוות במובן ההלכתי של הדבר, ועולמי הוא גם בעולם החילוני וגם בעולם הדתי, וכל אדם מביא לידי ביטוי את אמונתו ותרבותו בדרכו שלו.
''כל אדם מביא את עצמו. קשה לדבר על מגזרים. צריך לדבר על האדם הפרטי שמביא את עצמו לידי ביטוי בכל דרך מדרכי חייו ואחת הדרכים החשובות היא עולם המחול שנמצאת מראשית התרבות. האדם חולל ודיבר דרך גופו".
פרלשטיין נשאלה אם קיימים כללים לריקוד, שהרי ניתן לפגוש תרבות שבה הנעת כתף או תזוזות כמעט בלתי נראות נחשבות לריקוד ומנגד יש מי שדורשים תנועות אקרובטיות כמעט בלתי אפשריות כדי שהדבר ייחשב לריקוד.
"מחול זו שפה ולכל שפה יש את הכללים שלה. ילד שמתבטא באמצעות הגוף יש לו הכלים שלו וצריך לקרוא את דרך הביטוי שלו כדי להבין את משמעויותיו. ככל שהשפה משתכללת יש יותר כללים. החשיבות של הכללים היא ביכולת שלנו לדייק את עצמנו והכללים משרתים אותנו. כל אדם יכול לדבר אבל השאלה מה מדברים – דיבור אמנותי או דיבר של כל אדם. ככל שהתובנות עמוקות יותר היכולת להתבטא עמוקה והמפגש משמעותי יותר באמצעות השפה".
על הקשר המשולש בין הציונות הדתית, הציבור הכללי ומחול נשאלה ד"ר פרלשטיין אם בעבר נהוג היה לומר שהציונות הדתית נמצאת בדיליי של 20 שנה בחיקוי אופנות מהציבור הכללי – צבא, תקשורת, שירה, תיאטרון, מה קרה לדיליי בעולם הריקוד?
"הדיליי קיים מאחר והגוף היה לרועץ בגלות. בעשרים השנה האחרונות גוברת ההבנה של חשיבות המחול בציבור הדתי שמבין את הידע שנרכש, את הכלים שהשתכללו בציבור החילוני בארץ ובעולם ומשתמש בהם להעצמה אישית". עדות לכך היא מוצאת בהקמתן המהירה של 12 מגמות מחול באולפנות. זה ביטוי לתובנה שהמקצוענות מבטאת טוב יותר את האדם. הלהקות והבמות שנפתחות לנשים וגם לגברים מעידה על הצורך העמוק להתבטא במחול".
כשהיא מדברת על חשיבות מפעלה של המכללה המוכיחה שניתן לשלב בין עולם שמירת המצוות וההלכה לבין עולם המחול, בין השאר גם כגשר בין המגזרים, נשאלת פרלשטיין אם כמי שנמצאת בשני עולמות המחול, הדתי והכללי, היא לא נתקלת במידה מסוימת של תסכול כשהיא רואה יצירות איכותיות שלטעמה נכון היה להציג אותן בפני קהל רחב ולא מוגבל מגדרית, לנשים בלבד.
"כל מגבלה יוצרת חופש. יש כאן החופש לנשים אחרות לראות את היצירה של נשים אחרות שמאמינות בדרך הזו. עבורן המגבלה היא לא לרועץ, היא דרך חיים ואמונה. אם הציבור החילוני רוצה להפיץ את תורתו בפני כל אחד, הנשים בציבור האמוני לא רוצות לחשוף גוף בפני גברים. יש כאן את היופי של הצניעות ולא מגבלה. הצניעות הזו שמאפשרת להן לפגוש את מה שיש בהן ולחקירה בריאה של גוף ונשמה היא עולם ומלואו, ולכן אין כאן מגבלה".
ובכל זאת, לא פעם מגיעים בני ובנות מהציבור הדתי לעולם המחול ומספרים שלא יכלו לאזן בין המגבלות בעולם הדתי לבין עולם הריקוד ולכן החליטו לעזוב. האם הדבר לא מעיד על השבר שקיים בין שני העולמות הללו שיש המתקשים לדור עם שניהם בכפיפה אחת. "ערכים הם שמנחים את עולמנו", משיבה פרלשטיין. "כל אחד בדרכו שלו בוחר את ערכיו והולך על פיהם. אני מוכרחה להוסיף שיש רבנים שמתירים לבנות להופיע בפני גברים. יש להקה דתית שכן מופיעה בפני גברים".
"האמונה היא שצריכה לכוון אותנו בדרך. אני מייחלת שכל אחד יבחר את הערכים האותנטיים שאיתם יוכל לחיות ביושר ועל פיהם יכונן את חייו. אני גאה לומר שהבנות שמגיעות למכללת אורות ישראל הן בנות משכמן, בנות מצוינות שבחרו לעצמן את הדרך ומחוללות מהפכה בציבור הדתי, שעם האמונה אפשר לחיות בטוהר ולהביא את עצמנו לידי ביטוי".
לקראת סוף השיחה עם ד"ר פרלשטיין על נושא מחול הגברים בציונות הדתית, תחום שלפי שעה אינו זוכה לפיתוח משמעותי. עדיין אין מגמות מחול בישיבות תיכוניות והשאלה העולה מכך היא האם הרתיעה בציונות הדתית אינה נובעת מתיוגו של ענף המחול עם הקהילה הלה"טבית, עובדה הבאה לידי ביטוי בזהותם המינית של רבים ממובילי הענף.
לדבריה אין בהכרח קשר בין נטייה מינית כזו או אחרת לבין עולם הריקוד ולא ניתן לקבוע שרבים מהרוקדים קשורים בהכרח לקהילה הלהט"בית ללא מחקר שיבחן את הנתונים. פרלשטיין מדגישה כי לא הריקוד הוא שיגביר או יחליש את הנטייה החד מינית.
היא סבורה כי "האהבה והנטייה למחול חזקה כך שהיא מעבר. הראיה היא שברגע שהדבר ניתן בצורה הלכתית ראויה הוא מתפשט כמו אש בשדה קוצים. זה דבר נכון וטבעי והראיה היא שהוא נמצא מבריאת העולם. הטבע יקום יפרח ויהיה" קובעת פרלשטיין המביעה תקווה ש"הטבע שגורם לגברים לרקוד לפני חתן יתפתח ויעלה ויבוא לידי ביטוי בצורה אמנותית מכובדת".