יאיר שרקי
יאיר שרקיצילום: ישראל ברדוגו

בנימין נתניהו לא זוכר מתי נתקל בשירות הציבורי בכאלה מסירות ונחישות בעבודה, כמו אלה של צוות החוקרים ביאח"ה שמטפל בשלל הפרשות הקשורות בו.

אילו יכול, היה מכפיל את ימי החופש בשנה לכל אנשי אגף החקירות במשטרה, וגם מסדר איזו השתלמות מפנקת לחברים במשרד המשפטים. שינוחו קצת. מה יש, גם להם מגיע.

אבל מי שעוקב אחרי פעילות הצוותים הבכירים שמטפלים בתיקי ראש הממשלה ומקורביו, מתרשם שהם ממש לא מתכוונים לעצור לאיזו חופשה משפחתית או נסיעה לחו״ל. גם בחום יולי-אוגוסט, כשכולם תשושים, הם עובדים בכל הכוח. בניגוד לטענה המקובלת נגד מנדלבליט, ההכרעות בתיקים מתעכבות לא כי הוא מנסה למרוח, אלא דווקא כי הוא מקפיד למצות כל כיוון חקירה, להפוך כל אבן, לא להשאיר עד אחד שלא דיבר.

בטווח הקרוב, התיק שמטריד את נתניהו יותר מכול הוא תיק המעונות. אמנם ראש הממשלה עצמו כלל לא חשוד בפרשה, אך באופן טבעי, כתב אישום נגד רעייתו עלול להכניס את הכוורת הקרובה לסחרור. חקירת הגברת נתניהו ביום רביעי היא רק לצורך השלמות אחרונות, ואת ההחלטה להגיש כתב אישום מנדלבליט צפוי לפרסם בקרוב מאוד. בכירים בפרקליטות מעריכים שאולי אפילו מדובר בטווח של שבועות בודדים.

כתב אישום כזה, ובוודאי משפט, לא יהיו נעימים לראש הממשלה. האופוזיציה תנצל כל נקודת תורפה, וגם הגורמים בתקשורת שנטפלים לאשתו ובנו יחגגו, אבל מבחינה פוליטית אין כאן משהו שמערער את יציבות הממשלה.

האדמה תרעד, אם בכלל, רק כשתתקבל ההחלטה בתיק 1000, העוסק בחשד לקבלת טובות ההנאה, ובתיק 2000, הנוגע לשיחות בין נתניהו למו״ל 'ידיעות אחרונות' נוני מוזס. בלשכת היועמ"ש כבר החליטו שההחלטה בשני התיקים הללו תימסר יחד.

את הסיסמה "לא יהיה כלום כי אין כלום" הקפיד לדקלם לא רק בהודעות לתקשורת, אלא גם למקורביו בחדרי חדרים. אלא שהמגעים המתקדמים לקראת הסכם עד מדינה עם ארי הרו, מי שהיה ראש הלשכה וראש הסגל שלו, מתחילים לערער את הביטחון הזה. הרו היה מי שהקליט את השיחות בין נתניהו למוזס, ויש לו ידע רב גם על יחסי נתניהו עם מיטיביו, ובראשם ארנון מילצ'ן.

בשני התיקים הנוספים, 3000 (הצוללות) ו-4000 (בזק) נתניהו אינו חשוד, אך יש להם השפעה ישירה עליו. מעבר לסיקור התקשורתי שקושר את שמו ותמונתו שוב ושוב לפרשות הללו, החשודים הם האנשים הקרובים לו ביותר - בן הדוד ועורך הדין האישי הקרוב ביותר דוד שמרון, ומנכ"ל משרד התקשורת שלמה (מומו) פילבר. נתניהו משוכנע ששניהם לא יבגדו בו, אבל מזהה את מאמצי החוקרים למצוא כיצד היה מעורב אישית בפרשות.

עסקת עד המדינה שנחתמה עם מיקי גנור, המתווך בעסקת הצוללות, תפיל קצינים בכירים מאוד, כולל כאלה שעדיין מכהנים בתפקיד, ואולי גם את דוד שמרון. אם יהיה מי שיציע את ראשו של נתניהו, עסקה נוספת תיחתם בן רגע.

בשיחות ארוכות שניהל השבוע, נתניהו טוען שריבוי התיקים מראה דווקא שהחוקרים במצוקה, שהם מחפשים כל בדל של ראיה, וללא הצלחה. אבל גם הטענה הזאת לא מחפה על העובדה שנתניהו במצוקה חריפה מאי פעם. נתניהו בודד. אין לו עם מי להתייעץ. חלק מאנשי אמונו עזבו, אחרים יוצאים ונכנסים בחדרי החקירות ונאסר עליהם לשוחח עימו. גם היחסים עם עיתון הבית 'ישראל היום' כבר לא מה שהיו, אולי על רקע החשדות בתיק 2000. חגיגות העשור לעיתון של אדלסון היו במובנים רבים גם חגיגות העצמאות שלו.

אפילו ההפגנות מול בית היועמ"ש מדי מוצאי שבת מוציאות את נתניהו משלוותו. הוא חושש שהאווירה הציבורית תכריח את מנדלבליט להגיש כתב אישום בכל מחיר. עם כל אחת מהצרות הללו נתניהו מסוגל להתמודד בנפרד, אבל ההצטברות מייצרת אצלו מחנק חסר תקדים.

בדבר אחד יכול נתניהו להתנחם: גם במקום הנמוך הזה, כשמתנהלות חקירות נגדו, נגד רעייתו ונגד אנשיו הקרובים ביותר, עם משבר ביטחוני ומדיני שפגע בו קשות בימין, ועם רוח חדשה של גבאי משמאל - עדיין אין איום אמיתי על ממשלתו. לא בשום סקר מנדטים שנערך, ובטח לא כששואלים את אזרחי ישראל מי בעיניהם הכי מתאים להיות כאן ראש הממשלה.

ההר חוזר אל הלב

לא נעים להודות, אבל כבר כמה שנים טובות שהאבלות על החורבן מרגישה לי קצת לא רלוונטית מול הנס והפלא של שיבת ציון. קשה לדבר ברצינות על "העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה היא יושבת", ואז להרים עיניים מהסידור ולראות מסביב את ירושלים גדולה מאי פעם, בנויה ויפה ותוססת, ובה חיים מאות אלפי יהודים תחת שלטון ישראל.

נוסח הקינות בתשעה באב נותר בדיוק כמו שהיה במאות השנים האחרונות בגלות שבאלג'יר או בהונגריה, בתימן או בפולין. כאילו לא התחולל בדרך פלא היסטורי, כאילו לא קמו העצמות היבשות מכבשני אירופה ובאו אל אדמת ישראל. אבל אולי דווקא העובדה הזאת, שאין מי שייקח על כתפיו את המשימה והאחריות לעדכן את סידור התפילה, מבליטה בדיוק את מה שחסר בדרך לבניין שלם.

מעבר לכך, ימי בין המצרים של השנה הנוכחית חידדו היטב שיש עוד דרך לפנינו, שהריבונות בירושלים בכלל, ובהר הבית בפרט, אינה מלאה. המגנומטרים שהוצבו, אפילו לא כתגובה ציונית הולמת אלא רק כתוצאה טבעית מינימלית של רצח השוטרים, ופורקו באישון לילה, הפכו לסמל חולשתה של הריבונות הישראלית הרעועה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

ועדיין, המשבר הזה החזיר את הר הבית ללב התודעה הישראלית, ומכריח אותנו שוב להתעסק בשאלות המהות והזהות שלנו. אם המבחן הוא בשטח, הרי שיש השלכות מיידיות: בעשרת הימים שאחרי הצבת גלאי המתכות בשערי הר הבית, קפץ מספר העולים היהודים להר פי שניים בהשוואה לעשרת הימים שלפני הפיגוע, ופי שלושה בהשוואה לתקופה המקבילה בשנה שעברה.

גם אחרי ההתקפלות המפוארת וחזרת המוסלמים לתפילות במסגד אל-אקצא, זרם העולים לא פסק. ביום תשעה באב לבדו עלו ההרה כמעט 1,300 יהודים - פי שלושה מתשעה באב דאשתקד. הם עמדו בתור דקות ארוכות, מסרו תעודות זהות עוד לפני שכל אחד מהם עבר בידוק במגנומטר המפורסם, היחיד שנותר בכניסה להר הבית - בשער שמיועד ליהודים ולתיירים.

חלק אף זכו לבידוק מעמיק נוסף מהשוטרים, שווידאו שאין בכליו של אף יהודי תשמישי קדושה או ספר תהילים חלילה. זה לא מצב מושלם, בטח לא כשראש הממשלה חוזר ומתפאר בחופש דת לשלוש הדתות, ובכל זאת נרשם שיא במספר היהודים שעלו להר ביום אחד מאז 1967, וכנראה גם מאות שנים אחורה.

1,264 עולים זה מספר מרשים, אבל מספיק להפנות את המבט למטה, אל הכותל, כדי להבין שעדיין מדובר בחלוצים לפני המחנה, ושהמחנה עצמו, גם הדתי ובטח הכלל-ישראלי, נוהר לכותל במיליוניו, אבל עדיין לא נמצא בראש ההר.

גם אם נניח לרגע לוויכוח ההלכתי הסוער בשאלת העלייה בטהרה, בקרב העולים להר קיימת לעיתים התחושה שהם מתעסקים ב"דבר האמיתי", והכותל הוא בסך הכול "מגרש חנייה" או "קיר תמך".

היסטורית והלכתית, אין ויכוח על כך שקדושת הר הבית עולה על כל קדושה אחרת - שם עמד בית המקדש. אבל הבוז הסמוי כלפי הכותל הוא פספוס. השריד האחרון מחומת בית המקדש הוא האתר הכי ישראלי שיש כיום. מיליוני יהודים מהארץ ומחו"ל מתפללים בו מדי שנה. לוחמי צה"ל מושבעים שם. אפילו דרישת הרפורמים לדריסת רגל במקום מלמדת עד כמה מדובר באייקון היהודי הכי מזוהה, הכי שייך. ישראל קידשו את הכותל בדמעות ובתפילות, בציפייה של שנים. זלזול במקום הזה הוא גם זלזול בעם ישראל, והתוצאה שלו תהיה דווקא הרחקת הציבור הרחב מהר הבית. קבוצה של כמה אלפים תמצא את עצמה מעפילה לראש ההר, לבד.

לתגובות: [email protected]