המשאית שחלפה מחוץ לחלון חדרי הסיטה את תשומת לבו של עופר, והוא בהה בחלון בעניין במשך כמה רגעים עד שהחזיר את תשומת לבו אל השיחה שהתקיימה בחדר.
"אז איפה היינו?" הוא שאל.
"את רואה", פנתה לעברי אורית בכעס, "הוא פשוט לא מקשיב ואני כבר משתגעת. אני מבקשת ממנו לקחת אחריות ולהביא את הילד מהגן והוא מתחייב, ומבטיח, ולמרות זאת מתקשרים אליי מהגן ואומרים שהבן שלי נשאר אחרון ואבא שלו לא בא לקחת אותו. שכח! תמיד הוא דוחה דברים – תשלומים, דוחות חנייה, ורק אחרי שאני משגעת אותו הוא הולך ומשלם, ואז בדרך כלל כבר צריך לשלם ריבית. בחמש השנים האחרונות הוא החליף ארבע עבודות – משתיים הוא פוטר, ומעבודה נוספת הוא החליט שהוא לא מתחבר ולא מרוצה וזאת למרות שזו הייתה עבודה טובה שהוא הרוויח בה הרבה יותר מהעבודה שהוא נמצא בה כיום. אני כבר יוצאת מדעתי... אתה בכלל מקשיב לי?!" פנתה אורית אל עופר בתוכחה.
עופר, שעד לשאלתה תופף בעצבנות עם אצבעותיו על משענת הכורסה, הפסיק את תיפופו והביט בה ובי במין מבט מיואש, ולפני שהספקתי להשחיל מילה הוא מלמל: "אני באמת לא מבין מה את רוצה ממני..."
החלטתי לעצור את השיח הלא יעיל שהתרחש בין שניהם. "עופר, האם פעם עשו לך אבחון של קשב וריכוז?" שאלתי אותו.
שניהם הביטו בי במבט תמה, ולמרות זאת עופר ענה: "כן, אני חושב שכשהייתי צעיר עשו לי אבחון קשב, ואפילו לקחתי ריטלין במשך תקופה, אבל עם סיום הבגרויות הפסקתי בכלל להשתמש בתרופה..." ואחרי מחשבה הוסיף: "למה את שואלת?"
"כי נראה לי שאתה סובל מהפרעת קשב וריכוז", עניתי, "ולצערי הרבה אנשים חושבים שעם סיום תקופת הבגרויות והלימודים הבעיה חולפת, אבל בדרך כלל היא נוטה להישאר. כל הסימפטומים שתיארתם ממש מאפיינים את מי שסובלים מההפרעה הזאת. הבעיה היא שכשלא מודעים לה - אין התמודדות טובה, ואז אשתך מאשימה אותך. ואילו אם הייתם מודעים – היינו יכולים להאשים את ההפרעה ולטפל בה. אין זה אומר שלא תצטרך להתמודד ושניטול ממך את האחריות, אבל יש כלים שאוכל ללמד אתכם, ושאם תשתמשו בהם לא תשמע יותר את המשפט 'אתה לא מקשיב לי'...".
פורסם בפנימה