עו"ד יוסי פוקס
עו"ד יוסי פוקסיוני קמפינסקי

אחת מאבני היסוד של משטר דמוקרטי היא הפרדה בין שלוש הרשויות.

במדינת ישראל אין הפרדה דה-פקטו בין הרשות המחוקקת לשופטת, שכן בית המשפט העליון ניצל את הוואקום החוקתי והפך עצמו למחוקק-על שהכול שפיט בעיניו.

בשנת 1992, כאשר עבר בכנסת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ברוב רגיל - 32 בעד, 21 נגד ו‑1 נמנע, בניצוחו של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, מרבית חברי הכנסת לא הפנימו כי מדובר במהפכה שמעבירה את המושכות לבג"ץ. פסקת ההגבלה, שקבעה כי אין לפגוע בחוק זה אלא באמצעות חוק שהולם את ערכי המדינה, נועד לתכלית ראויה והוא מידתי, לא קבעה מי יכריע בשאלת העמידה בתנאי פסקת ההגבלה. אז ברק קבע: בג"ץ יכריע. ברק קרא לזה מהפכה חוקתית, אך בפועל הייתה זו הפיכה שיפוטית. מאז ועד היום, המשפט הנפוץ ביותר בין נבחרי הציבור הוא "זה לא יעבור בג"ץ". הבעיה העיקרית במציאות שנוצרה היא היחס בין הסמכויות שנטל לעצמו בג"ץ ובין הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שעוגנה בחוק יסוד השפיטה שנים קודם לכן.

כבוגרי המאבק בהתנתקות ראינו כיצד שרון מפר את התחייבותו לבוחריו, מתעלם מתוצאות המשאל, מפטר שרים להשגת רוב מלאכותי בממשלה ומבצע טרנספר לרבבת יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, בלי תכלית ראויה ובאופן בלתי מידתי. אל מול הפגיעה הקיצונית הזאת בזכויות אדם ביקשנו לפעול לפי הכללים שהתווה ברק, אך בדרך פלא בג"ץ עצם את עיניו ומילא פיו מים. ומה הייתה התוצאה אם מתוך 11 שופטי ההרכב היו שישה שופטים בעלי השקפת עולמו של השופט אדמונד לוי ז"ל? והתשובה ידועה.

לעניות דעתי, אין להסתפק בצמצום סמכויותיו של בג"ץ, אלא יש לשנות גם את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ולעת הזאת בדיוק הגיעה שקד למלכות. אל לה להתפתות להותיר על כנו את הרכב הוועדה, רק בשל הרוב המקרי שיש לה היום. למעשה, בכל מדינות העולם המערבי, שבהן בית המשפט העליון עוסק בחוקה ובזכויות אדם, השופטים אינם חברים בגוף הבוחר, חוץ ממדינת ישראל.

יש לשנות את הרכב הוועדה, כך שבמקום שלושת השופטים המכהנים יתמנה שופט עליון בדימוס ושני פרופסורים למשפטים מהאקדמיה, אחד נציג הקואליציה והשני נציג האופוזיציה. שינוי הכרחי זה יביא לאיזון מלא במבנה הוועדה ויחסל את השיטה הקיימת של "חבר מביא חבר", כאשר שלושת שופטי בג"ץ מטילים וטו על כל מי שלא נראה כמותם או ש"יש לו אג'נדה".

הכותב הוא חבר הפורום המשפטי לישראל ציונית ודמוקרטית