שבע שמלות בני נוח
שבע שמלות בני נוחצילום: שאטרסטוק

כל שנה, כשמגיע אלול, מתארכת לי הרשימה. ברשימה כתוב כל מה שאני שוקלת לקבל על עצמי לקראת השנה הממשמשת ובאה (מעניין למה אומרים ככה, ממשמשת...).

אלול ועדיין חם לי. חם לי וגם השנה אני מקבלת על עצמי, או אולי יהיה נכון יותר לומר שאני בוחרת בכל שנייה מחדש, להיות צנועה.

זה לא פשוט, כי צנועה בקיץ זה חם, וחם זה לא פשוט.

הארון שלי מלא בבגדים שזקוקים להשלמות. הם לא זקוקים להשלמות בעיני מי שהגה ותפר אותם, הם זקוקים להשלים עם הרצון שלי לנסות להיות צנועה.

לשמלה אחת יש מחשוף גדול מדי, וזה מחייב חולצה תחתיה. שמלה אחרת קצרה לי מדי, לכן אני מתַגברת אותה עם חצאית או תחתית או חצאית שהיא תחתית אבל היא בעצם חצאית... עליונית מהממת אבל שקופה שקשה לי לוותר עליה, ובאותה המידה קשה לי ללבוש מתחתיה חולצה ארוכה, ועוד כהנה וכהנה שמלות, עליוניות, חצאיות וטוניקות שאי אפשר ללבוש אותן ככה כפשוטו ולצאת מהבית.

קיצר – חם לי. אבל לא רק חם לי, גם לא נוח לי.

ניחא היה לי רק חם, עם החום אני עוד יכולה להסתדר. משתלטת על כל שלט שמוצאת ודואגת לטמפרטורה של לא יותר מעשרים מעלות בכל מקום שבו אני נמצאת ועוברת ממזגן למזגן.

אז קצת חם במעברים, אז שבעת אלפים שקל חשבון חשמל, אז מה?!

אבל מציאות שבה לא נוח לאישה תזזיתית כמוני מעמידה בסכנת חיים את הסובבים אותי ומזכיר לי שבעצם, חם!

אני מוצאת את עצמי צועקת צעקה מאופקת: "אוי השם! חם!!!"

"ויפת..." עונה בעלי, וזה לא מצחיק אותי, אבל אני מחייכת בכל זאת כי אני זקוקה לכרטיס אשראי שנמצא בארנק שלו.

אל החיוך מתלווה אייס קפה מושקע, והנה כרטיס האשראי עובר אחר כבוד וכמעט מבלי משים מהארנק שלו אל שלי והופ הופ טרללה, אני יוצאת לקיים את מאמר הגמרא שאישה שמחה בבגד צבעוני (ותכשיט, הרבנית ימימה, ותכשיט!).

אחרי שלוש שעות אני יושבת בבית קפה ומטביעה את תסכולי בפאי תפוחים חם ונוטף סירופ מייפל (חולשה שלי מאז ומתמיד). "ממילא אני לא מוצאת בגדים שיהיו גם נוחים, גם צנועים וגם יפים, אז בשביל מה לטרוח לשמור על המשקל?!" אני בוכה לחברה שעשתה את הטעות היומית שלה בכך שהצטרפה אליי. היא אוכלת סלט חסה. בלי רוטב.

שתי נשים מפטפטות בקול רם לידנו, ואין לנו ברירה אלא לשמוע שאחת מהן שלחה את הבת שלה לקורס תפירה כי נמאס לה לשמוע אותה אומרת שאין לה מה ללבוש, שחם לה, שהיא לא מוצאת בגד צעיר ויפה וצבעוני ומשמח שהוא גם מספיק צנוע בלי כל הלבוש המשלים.

"זאת אימא שלי?!" אני תוהה בקול רם.

"היא אמרה שהיא מחפשת בגד צעיר", הרגיעה אותי חברתי ושתינו שבנו אל שתיקתנו. היא נוברת בחסה ואני מלקקת שאריות מייפל מהצלחת.

בדרך הביתה גיבשתי בלבי החלטה לשלוח את הבת שלי ללמוד לתפור ולעצב שמלות לאימא שלה, או יותר נכון יהיה לומר ללמוד לתפור ולשמח את אימא שלה.

מצאתי קורס מזורז, רכשתי מכונת תפירה, בדים בכמות מסחרית וקדימה. בתור התחלה הזמנתי לא פחות משבע שמלות בני נוח ולא חם!

מפה לשם הבת שלי התאהבה במקצוע והחליטה להעמיק ולהרחיב את הלימוד, מה שחשף הפרעה סמויה שהתפרצה לה: פרפקציוניזם. היא מסרבת לתפור לי עד שתסיים בהצטיינות שבע שנות לימודים והתמחות.

אז באלול הזה קיבלתי על עצמי לנסות לעשות את הבלתי אפשרי מבחינתי: לתפור בעצמי לעצמי. לקחתי את הבדים, פרשתי אותם על הרצפה, נשכבתי עליהם והוצאתי או אולי המצאתי גזרה. אחר כך בעזרתה האדיבה של מכונת התפירה תפרתי לי שמלה.

אין לי מושג איך זה עבד, אבל הצלחתי לתפור מה שרציתי. סגור, ארוך, מחמיא, נעים וקליל.

במשך כמה וכמה ימים ישבתי ותפרתי לי שמלות כאלה. כל אחת שסיימתי לתפור, נתלתה אחר כבוד על קולב חדש ונכנסה אל הארון שהתפנה במיוחד בעבורן.

אז אם אתן נתקלות בי או בתמונות שלי ואני כל הזמן לובשת את אותה השמלה, תדענה לכן שזו לא אותה השמלה! תפרתי שבע כאלה מאותו הבד. שבע שמלות בני נוח!

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי