עורך 'בשבע', עמנואל שילה, התייחס בטורו בשבוע שעבר לשיעור האולפנות בין בתי הספר המצטיינים, והסיק מכך שהבנות יוצאות נשכרות מלמידה בכיתות נפרדות. מדבריו עולות שלוש בעיות מרכזיות שחובה לשים אליהן לב.
הבעיה הראשונה היא שבחינה אמיתית של ההישגים הלימודיים בתיכון בקרב המגזר הדתי מלמדת שהמציאות מורכבת יותר. קשה לומר שהבנות הדתיות אכן מצליחות יותר מהבנים. רשימת מוסדות מצטיינים, שחלקם מסננים, אינה יכולה ללמד דבר על הממוצע הכללי שיש בו מדדים שונים. למשל, באחוזי הניגשים לשתי בגרויות מדעיות ("מדעי מוגבר"), האחוז הנמוך של הניגשים לשתי בגרויות מדעיות בחינוך הממלכתי-דתי בולט מאוד בקרב הבנות – כ‑1.26 אחוז בלבד, לעומת 5.43 אחוזים בקרב הבנים. בחינוך הכללי, המעורב, הפער קטן יותר.
אם נלך למשל לציוני הפסיכומטרי, הפער בין הגברים לנשים בחינוך הממלכתי-דתי גבוה יותר והוא עומד על 11.9 נקודות (לטובת הגברים), לעומת פער של 8 נקודות בין גברים לנשים בחינוך הממלכתי. הנתונים הללו, ונתונים נוספים שפורסמו במחקר מקיף שערכה התנועה באמצעות אריאל פינקלשטיין, מראים שקשה מאוד להחליט האם ההפרדה בתיכון טובה להישגי הבנות או לא. הנתונים מובילים לכאן ולכאן.
בגיל תיכון ניתן למצוא יתרונות לימודיים בלימוד נפרד של בנות, אך מצד השני, יש גם חסרונות לימודיים כמו הסללה אשר מושכת מטה את כלל הבנות ומגדירה להן מראש יעדים נמוכים. גם כשיש בעיה בגיל התיכון אצל בנות, בדרך כלל היא נובעת מיחס המורים ולא מהימנעות הבנות להצליח בלימודים מחשש להיתפס כחכמות על ידי הבנים. אלה חלק מההסברים לכך שיש הישגים טובים יותר ויש הישגים טובים פחות. ואכן, סקירת כלל המחקרים הרציניים (ויש רבים שאינם רציניים) שבחנו את הסוגיה בעולם, בהקשרים שונים, מראה תשובות סותרות שאי אפשר להגיע מהן למסקנות.
הבעיה השנייה היא שכאן מדדנו רק ציונים. שילה טען בצדק שהוא לא מתייחס להיבטים הערכיים וההלכתיים, ועל כן גם אני לא אגע בהם. אך גם בהיבט החינוכי עצמו ישנם תחומים רבים, כמו השפעת ההפרדה על האקלים הכיתתי, על רמת האלימות ועל שחיקת המורים. כיצד משפיעה החלוקה על התפתחות הזהות האישית, כיצד זה משפיע על עתידם של הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה, במקום עבודתם ועוד. ציונים זה לא הכול.
הבעיה השלישית אינה מוזכרת במאמר, אך היא המרכזית מכולם. המחלוקת על ההפרדה כלל לא רלוונטית לחינוך העל-יסודי. כמעט כל המוסדות התיכוניים בחינוך הדתי כבר הופרדו מזמן. המחלוקת היא על החינוך היסודי. 55 אחוזים מתלמידי החינוך הדתי מתחילים את כיתה א' בכיתה נפרדת.
פעמים רבות נעשה שימוש בנתונים שנאספו ונוגעים לגיל התיכון בוויכוח על הדרך הרצויה בכיתות הנמוכות. אלא שכאן המציאות שונה לגמרי. עניין הרומנטיקה שצוין במאמרו של שילה כלל אינו רלוונטי בגיל זה, וכך יתרונות ההפרדה מצטמצמים עוד יותר. בדיקת נתוני המיצ"ב בכיתות ה', תוך פילוח בתי ספר לפי מידת מעורבותם המגדרית, מלמדת כי כשבוחנים רק את ציוני הבנות, ניתן לראות שבנות שלומדות בחינוך יסודי נפרד לגמרי מגיעות להישגים הכי נמוכים. יתרה מכך, כשמסתכלים על בתי הספר, במרבית המקצועות הישגי התלמידים בבתי הספר המעורבים היו גבוהים יותר מהישגי התלמידים בבתי הספר הנפרדים. כל זאת, כאשר הממ"דים המעורבים הם הרבה יותר אינטגרטיביים וקולטים שיעורים הרבה יותר גבוהים של תלמידים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ביחס לבתי הספר הנפרדים. הדבר לא נובע מהבדל במספר השעות הנלמדות. גם נתוני האקלים הבית-ספרי מלמדים שהשיפור הקל באקלים בכיתות שבהן יש רק בנות מתגמד אל מול ההרעה באקלים בכיתות הבנים.
לסיכום, ישנם שיקולים ערכיים ודתיים שונים לתמיכה בהפרדה, ואפשר גם להתנגד לה. מה שלא ניתן לעשות הוא לקחת חלקי נתונים המתייחסים כולם לגיל התיכון, ולהסיק מהם את יתרון ההפרדה, בוודאי לא כשעיקר הדילמה הניצבת בפני הורים בחינוך הדתי היא בכלל בשאלת ההפרדה בחינוך היסודי. שם, גם היתרונות שאולי קיימים בתיכון כמעט אינם רלוונטיים. רבים מחבריי בציבור הדתי נוהגים לענות לי בסגנון "אבל המחקרים אומרים", אלא שההוגנות מחייבת להביט אל כלל המחקרים, אל הקשרם ומיקומם ואל מרחב הנתונים הקיימים. כך למשל לפי מדדים מסוימים בריא לשתות ויסקי. זה עוד לא מוכיח שאכן זה כדאי.
הכותב הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה