בהתחשב בעובדה שמדובר במדינה החזקה ביותר באיחוד האירופי ואחת החזקות בעולם, אפשר היה לצפות שהבחירות שייערכו בגרמניה ביום ראשון לתפקיד הקנצלר יזכו לתשומת לב בינלאומית.
אלא שבפועל היחס שמקבל הקרב בין אנגלה מרקל למרטין שולץ בוודאי לא קרוב לסערה שהייתה סביב הבחירות לנשיאות ארצות הברית, לסיקור הנרחב של משאל העם הבריטי (הברקזיט), ואפילו לא ליחס שקיבלו הבחירות לנשיאות צרפת.
מערכת הבחירות הגרמנית די מנומנמת, ומרקל צפויה לזכות בפעם הרביעית ברציפות בתפקיד, ובהפרש ניכר מיריבה המרכזי. "כמעט בלתי אפשרי שמישהו מלבד מרקל ינצח בבחירות", אומר פרופ' שלמה שפירא, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת. "נכון, סקרים טועים מפעם לפעם, אבל לא כשהפערים בסקרים הם כל כך גדולים. אפשר להגיד די בביטחון שמרקל תרכיב את הממשל הבא, כמו שעשתה בשלוש הפעמים האחרונות".
מרקל בת ה-63, שצפויה להשוות את שיאם של קונרד אדנאואר והלמוט קוהל (שגם מחזיק בשיא שנות הכהונה כקנצלר גרמניה), היא כבר כיום המנהיגה המערבית שמכהנת הכי הרבה זמן ברצף. מרקל אף חתומה על כמה הישגים שאיש מלפניה לא השיג, כשבנוסף להיותה האישה הראשונה היא גם הנציגה הראשונה שמגיעה ממזרח גרמניה, זו שבמשך שנות המלחמה הקרה היה תחת שלטון קומוניסטי. את נקודות הציון הללו היא רושמת כאשר היא מגיעה דווקא מהצד השמרני-ימני של המפה הפוליטית בגרמניה.
לא רק הישגים סמנטיים היא רושמת לזכותה. בתקופתה של מרקל הפכה גרמניה למדינה החזקה ביותר באירופה, עם הכלכלה החזקה ביבשת והרביעית בגודלה בעולם, וכתוצאה מכך למדינה המשפיעה והחזקה ביותר באיחוד האירופי. עוד לפני שבריטניה הצביעה על עזיבת האיחוד האירופי גרמניה הייתה המדינה החזקה באיחוד. היא זאת שהובילה תוכניות חילוץ למדינות האיחוד שעמדו בפני פשיטת רגל, ובמיוחד יוון וספרד. ועדיין בריטניה עם הכלכלה השנייה בגודלה באירופה, הייתה גורם חשוב שאי אפשר היה להתעלם מדעתו. כעת, לאחר פרישת הממלכה הבריטית, נותרה גרמניה כמנהיגה הבלעדית של האיחוד.
לא רק מעמדה הבינלאומי של גרמניה פרח ב‑12 השנים האחרונות, גם יחסי ישראל-גרמניה ובאופן כללי יחסם של היהודים לגרמניה השתנה ללא הכר. הסיבה המרכזית לכך, כנראה, היא העובדה שמרקל עצמה היא אוהדת ישראל מושבעת, שאף מכירה שוב ושוב במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. צעד זה הופך אותה למנהיגה היחידה באירופה, מלבד תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, שאומרת זאת בגלוי. היא אף הכניסה את עמדתה לתוך מצע המפלגה שלה, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית.
"מרקל הביאה ללא ספק לשדרוג משמעותי ביותר של היחסים בין גרמניה וישראל, הרבה יותר מכל קודמיה", אומר העיתונאי אלדד בק. בק מתגורר ב‑15 השנים האחרונות בגרמניה, ובמהלך השנים האלה הוציא שני ספרים שעוסקים בפוליטיקה הגרמנית, 'גרמניה, אחרת' שיצא בשנת 2014, ו'הקנצלרית - מרקל, ישראל והיהודים' שיצא השנה. "המחויבות של מרקל לישראל, לקיומה ולביטחונה היא חסרת תקדים בתולדות היחסים בין שתי המדינות. היא ביקרה בישראל יותר פעמים מכל אחד מקודמיה, יזמה קיום התייעצויות ממשלתיות שמאפשרות את פיתוח שיתוף הפעולה במגוון רחב של תחומים, הכריזה לראשונה שקיומה של ישראל וביטחונה מהווים חלק מהאינטרס הלאומי של גרמניה, שיגרה כוחות צבא גרמני כדי לסייע בהסדרי ביטחון סמוך לגבולות ישראל, ופעלה רבות ליצירת חזית בינלאומית שאפשרה הטלת עיצומים על איראן בטרם ממשל אובמה מוטט את משטר העיצומים הזה", אומר בק.
"בהחלט חל שיפור משמעותי, וזה לא רק בגלל מרקל כאדם, שהיא כידוע אוהדת ישראל", מסביר פרופ' שפירא, "מבנה הקואליציה השתנה לאחר בחירתה של מרקל לתפקיד הקנצלרית. אצל קודמה בתפקיד, גרהרד שרדר, משרד החוץ הופקד בידי אנשי מפלגת הירוקים שנמצאים בצד השמאלי של המפה, ואילו היא העבירה את המשרד למפלגה הליברלית-דמוקרטית מהימין, דבר ששיפר גם את ההתייחסות כלפי ישראל".
האיחוד עוד נגדנו
תפיסתה הפרו-ישראלית של מרקל התבטאה גם באופן מעשי. אחת הפעולות הראשונות של מרקל כשנבחרה להנהיג את מפגלתה הייתה הרחקתו של חבר פרלמנט ממפלגתה בשם מרטין הוהמן, לאחר נאום אנטישמי שנשא. דוגמה נוספת לתמיכתה הרבה בישראל היא נאום שנשאה בבונדסטאג, בית הנבחרים הגרמני, ערב מלחמת המפרץ השנייה, עוד בטרם התמודדה על תפקיד הקנצלרית. "אם אנחנו מתכוונים ברצינות שלמדנו את לקחי אושוויץ, את לקחי השמדתם של היהודים... אזי אנחנו צריכים לכוון את הלקחים הללו לעתיד באמצעות מדיניות אחראית היום", תקפה מרקל את קודמה בתפקיד, גרהרד שרדר, על סירובו להצטרף למלחמה נגד עיראק. "אני לא רוצה להיות במצב שבו ממשלה גרמנית תיאלץ לענות על השאלה: האם עשיתם מספיק כדי למנוע מהדיקטטור העיראקי להעמיד בסכנה את היהודים בישראל?" אמרה אז. בנוסף לכך, ב‑2006 לאחר ניצחון חמאס בבחירות היחידות שהתקיימו ברשות הפלשתינית, החליטה מרקל להפסיק להעביר כסף לרשות.
"כל הדברים הללו, וכן אופייה של מרקל, השפיעו על דעת הקהל הישראלית באופן כזה שמעמדה של גרמניה בישראל השתפר לאין ערוך. אי אפשר להשוות בין יחס הישראלים לגרמניה לפני 15 שנים ליחסם לגרמניה היום", אומר בק.
אך גם אם יחסה של מרקל לישראל חיובי מיסודו, נראה שבשנים האחרונות חל שינוי ביחסים שבין המדינות, ובעיקר בין מנהיגי המדינות. ב‑2011 נתניהו ביקש ממרקל שתשכנע את אבו-מאזן לחזור לשיחות עם ישראל בתמורה להקפאה שקטה. מרקל אכן הצליחה לשכנע את ראש הרשות הפלשתינית, אולם למחרת הכריז ראש הממשלה על בנייה של 1,100 יחידות דיור בשכונת גילה בירושלים (שאגב, עברו שנים עד שבנייתם החלה בפועל). מרקל הרגישה שההכרזה של נתניהו הביכה אותה, והמהלך הזה יצר משבר אמון גדול בין המנהיגים. בכירים בממשל הגרמני אמרו באותם ימים לאנשי משרד החוץ בישראל שמרקל "רותחת על נתניהו ואינה מאמינה לאף מילה שלו".
"מאז בחירתו של בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה ב‑2009 נוצרו לא מעט מצבי מתיחות בין השניים, שנבעו בעיקר מהיעדר ערוץ תקשורת ישיר ופתוח בין שני המנהיגים", טוען בק. "את המתיחות הזאת ליבו גורמים בממשל הגרמני, שמעוניינים לשים קץ לייחודיות הקשר בין גרמניה וישראל, ולהתחיל לכפות על ישראל מהלכים מדיניים שהיא אינה מעוניינת בהם. היו גם לא מעט גורמי שמאל ישראליים שהוסיפו שמן למדורת המתיחות, וגייסו את מרקל להתנגדות מוצהרת ותקיפה למדיניות ההתנחלות", אומר בק.
אך גם אם היחסים בין ראשי המדינות מעורערים, היחסים בין מרקל ליהודים בכלל, ולמדינת ישראל בפרט, כנראה שלא השתנו כלל. בקיץ 2012 העבירה חוק בתגובה לפסק בית המשפט בעיר קלן שאסר על קיום ברית מילה, תוך שהיא אומרת בנאום בישיבת סיעתה ש"אני לא רוצה שגרמניה תהיה המדינה היחידה בעולם שבה יהודים לא יכולים לקיים את המסורות שלהם. אנחנו הופכים את עצמנו לאומה מגוחכת".
למרבה הצער, למרות המדיניות הפרו-ישראלית של מרקל, ועל אף היותה המנהיגה החזקה ביותר באירופה, האיחוד האירופי נותר אחד הגופים העוינים ביותר לישראל. "צריך להבין שמרקל היא רק אחת מתוך מנהיגי האיחוד. היא יכולה להשפיע על שאר המדינות, אבל לא להכריח אותם לפעול לפי המדיניות שלה", מסביר עו"ד מיכאל פפה המשמש ב‑28 השנים האחרונות כקונסול כבוד של גרמניה בחיפה. כפי שמסביר עו"ד פפה, באיחוד האירופי לכל מדינה יש באופן פורמלי את אותו כוח בדיוק, ולא משנה אם מדובר בלוקסמבורג בעלת חצי מיליון התושבים, או גרמניה בעלת 80 מיליון התושבים, לכל מדינה יש קול אחד בהצבעות.
אולי בהצבעות יש לגרמניה מעמד שווה לשאר מדינות האיחוד, אבל קשה להאמין שלגרמניה אין השפעה על מדינות שיישרו קו איתה.
"זה נכון. מאחורי הקלעים יש לגרמניה השפעה משמעותית. אך לדעתי מרקל פשוט מאמינה יותר במעשים מאשר בדיבורים. הדיפלומטיה ההצהרתית של האיחוד האירופי מעניינת אותה פחות. לא כל כך חשוב לה מה הפוליטיקאים והביורוקרטים בבריסל אומרים. היא אדם שחשובים לו יותר מעשים, ככה היא מתנהלת בכל תחום".
דווקא שולץ?
במשך רוב מערכת הבחירות בגרמניה ישראל נותרה מחוץ לשיח, אך במהלך העימות הטלוויזיוני ישראל נכנסה לדיון כבר אחרי עשר דקות, כאשר מועמד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מרטין שולץ התייחס לסוגיית המהגרים הפלשתינים שמגיעים לגרמניה ואמר כי "מקומם אינו במדינה שמגנה על ישראל".
"צפיתי בעימות הטלוויזיוני בין מרקל ושולץ, ולמען האמת הופתעתי מאוד שדווקא שולץ הוא זה שהעלה את הנושא של המחויבות הגרמנית לישראל, ועוד כל כך מוקדם", אומר פרופ' שפירא. "ברור לי שהוא לא היה מעלה את הנושא אם הוא לא היה חושב שזה משרת אותו ציבורית. כמעט 40 אחוזים מהמצביעים בגרמניה עדיין לא החליטו למי הם יצביעו, ואהדה לישראל עשויה למשוך אליו קולות מתנדנדים", אומר פרופ' שפירא.
"שולץ הוא סוג של אניגמה בכל הקשור לפוליטיקה הגרמנית. את רוב הקריירה הפוליטית שלו הוא העביר בבריסל, בירת האיחוד האירופי, ולכן אף אחד לא באמת יודע מהן העמדות שלו בשורה רחבה של נושאים. אחד הנושאים הללו הוא היחס לישראל", אומר עו"ד פפה.
"שולץ אומנם משמיע הצהרות מאוד חיוביות מאז תחילת מערכת הבחירות, אך במהלך כהונתו כנשיא הפרלמנט האירופי הוא אימץ עמדות בעייתיות למדי בהקשר לסכסוך הפלשתיני-ישראלי", אומר בק. "במיוחד זכורה לרעה הופעתו בכנסת בישראל עם נאום שבו טען שישראל גוזלת מים מעזה. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ככלל מתרחקת מישראל, ומקדמת בשורותיה פוליטיקאים ממוצא פלשתיני. היא, אגב, הכריזה על עצמה באופן אבסורדי ביותר כמפלגה אחות של תנועת הפת"ח. לזה צריך להוסיף את העובדה שהסוציאל-דמוקרטים יכולים באופן תיאורטי להגיע לשלטון רק אם יקימו קואליציה עם מפלגת השמאל הרדיקלי 'די לינקה', שרבים מחבריה הם חברים לשעבר במפלגת השלטון במזרח גרמניה הקומוניסטית. נושא יחסה האנטישמי של גרמניה המזרחית כלפי ישראל לא עלה עד היום לדיון ציבורי משמעותי בגרמניה. נהפוך הוא, עמדות שהיו מקובלות על המשטר המזרח-גרמני כלפי ישראל, הפכו לנחלת כלל דעת הציבור בגרמניה המאוחדת מחדש. לישראל יש כבר שנים בעיה רצינית מאוד עם דעת הקהל הגרמנית. אם 40 אחוזים מהגרמנים משווים בין מעשי הנאצים ליהודים ובין מדיניות ישראל כלפי הפלשתינים, אז הבעיה היא פתולוגית", טוען בק.
פרופ' שפירא, לעומת זאת, סובר שדווקא שתפיסתם של הגרמנים כלפי ישראל השתנתה לטובה, בין השאר בזכות מרקל. "אין ספק שעמדתה של הקנצלרית ביחס לישראל השפיעה על רבים מאזרחי גרמניה גם כן. הקשרים הכלכליים בין חברות ישראליות וגרמניות, שיתופי הפעולה בשלל תחומים בין המדינות, והשקעות גדולות של גופים גרמנים בישראל לא היו קורים אלמלא נוצר יחס חיובי בקרב הגרמנים לישראל. היום הגענו למצב שבו הקשרים בין המדינות אינם תלויים עוד בפוליטיקאי כזה או אחר", הוא אומר.
יש מי שמחברים בין היחס הגרמני האוהד לישראל ובין משבר הפליטים. בעשור האחרון אירופה סובלת מגל פליטים מהמזרח התיכון, כאשר בשלוש השנים האחרונות הוא גדל למימדים שמאיימים על יציבות היבשת. בסך הכול נכנסו ליבשת בשנים הללו כ‑6,000,000 מהגרים. מרקל, כמנהיגה החזקה באיחוד האירופי, הובילה מדיניות של קליטת הפליטים, מה שהעלה את חמתן של מדינות רבות באיחוד וכמו כן גורמים מבית כמו מפלגת 'אלטרנטיבה לגרמניה'.
"סוגיית הפליטים לא שינתה את הגישה לישראל. אך המלחמות בסוריה, בלוב, בתימן ולמעשה בכל המזרח התיכון, ובמיוחד דאע"ש, גרמו לכך שבכל אירופה, ולא רק בגרמניה, רואים שהנרטיב הפלשתיני שישראל היא שורש כל הרע בעולם לא עומד במבחן המציאות", מסביר פרופ' שפירא. בק מסכים איתו: "סוגיות הפליטים, המהגרים הלא חוקיים, האסלאם, האלימות והטרור - שאי אפשר להתכחש לקשר הקיים ביניהם, אם כי חשוב להימנע מהכללות - גורמת ליותר ויותר גרמנים להיות פתוחים להבנת ההסברים של ישראל על המצב הסבוך שעמו היא מתמודדת במזרח התיכון", הוא אומר.
"מאז תחילת משבר דאע"ש, משבר הפליטים ומשבר הטרור באירופה, אפשר להבחין בקרב חוגים מסוימים בגרמניה בהבנה גוברת למצבה של ישראל, אך אנחנו רחוקים מאוד מהשגת שינוי משמעותי ביחס דעת הקהל הגרמנית לישראל. אגב, לישראל יש חלק גדול באחריות להיווצרות מצב זה. זמן רב מדי עצמנו את העיניים לנוכח הבעיה הזאת במחשבה שאם לא נדבר עליה היא תיעלם. קרה מה שבדרך כלל קורה כשמתעלמים מבעיות: הן הולכות ומתעצמות", הוא מוסיף.
בסיכום הדברים מרקל היא היחידה שיכולה להרכיב ממשלה שתהיה מקובלת על כל חלקי העם, שכן השמאל ייאלץ להרכיב ממשלה עם המפלגה הקומוניסטית, אותה מעטים בציבור הגרמני רוצים לראות בממשלה. על כן, נראה שמה שראינו ביחסים עם גרמניה ב‑12 השנים האחרונות, צפוי להימשך גם בארבע השנים הבאות.