1. מה בעצם הבעיה עם פוקסטרוט? בעולם דמיוני שבו ישראל היתה מדינה אירופאית ממוצעת, כזו שמשתרעת בין שוויץ ובלגיה, לא היתה בסרט כזה שום בעיה.
בסופו של דבר מיטב הסרט, בדיוק כמו מיטב השיר, הוא כזבו. סרט לא אמור להציג את המציאות כפי שהיא. סרט, כמו קריקטורה, לוקח את החצ'קון ועושה ממנו בלון, וכשמדובר בקולנוע זה לגמרי לגיטימי.
העניין הוא שבכל הנוגע לסכסוך היהודי-ערבי ישראל עדיין איננה מדינה נורמלית. אנחנו די אוהבים להדחיק את זה, כי זה מערער לנו את התדמית האירופאית-מערבית-מפותחת שיש לנו על מדינת ישראל, אבל מתחת למעטה המטופח והדי נוח יש כאן עדיין מדינה שנאבקת על עצם יכולתה להתקיים.
נכון, יסודות קיומנו כאן כבר אינם רעועים ברמה שבה הם היו בשנות ה-50, ה-60 ואפילו ה-80, אך שוגה מי שחושב שעצם קיומה של מדינת ישראל כבר הובטח.
המאבק נגד קיומה של מדינת ישראל, שהוא בעצם מאבק נגד קיומה כמדינה יהודית דמוקרטית, לא מתקיים בחזית אחת. המאבק מתנהל בחזיתות רבות, מדיניות, צבאיות וכלכליות. אחת החזיתות המרכזיות, ששלובה היטב בחזיתות האחרות, היא תנועת החרם על ישראל (לא על ההתנחלויות, על מדינת ישראל).
המאבק בחזית הזו איננו מאבק מנותק מיתר החזיתות. בסופו של דבר, רוח גבית לחזית המאבק הזו היא רוח גבית לכל החזיתות. למאמציה של איראן להצטייד בנשק שיאפשר את השמדת ישראל, למאמציהם של ארגוני הטרור הפלסטיניים להשליט טרור ופחד בישראל וכו'.
פוקסטרוט, סביר להניח שלא בכוונת מכוון, מעניק רוח גבית נאה מאוד לתנועת החרם. נכון, האירועים המוצגים בו אינם תיעודיים, אבל הם נתפסים ככאלו בעולם. אם יש ליוצרי פוקסטרוט ראיות טובות לקיומם של אירועים כאלו, הן מוזמנים מאוד להציג אותן. אם לא, מדובר בפועל בהפצת שקרים על מדינת ישראל שמסייעת לתנועת החרם, גם אם באמת זו איננה הכוונה. וסיוע לתנועת החרם, כאמור, הוא בעצם סיוע למאבק נגד קיומה של מדינת ישראל, על כל חזיתותיו השונות.
2. אחת השאלות שעולה פעמים רבות בהקשר של האג'נדה השלטת בקולנוע הישראלי היא מדוע לא נוצרים כאן סרטים ברוח שונה. "איפה 'מבצע יונתן' החדש שלכם"? שואלים המבקרים, ומזכירים כי בית ספר דתי לקולנוע, שרוב תלמידיו אוחזים בהשקפת עולם ימנית, קיים במדינת ישראל כבר קרוב לשלושים שנה.
תרשו לי להציע לכם תשובה אפשרית, אבל לפני כן נדרשת הקדמה קצרה על עולם הקולנוע הישראלי בדור האחרון. בישראל של 2017, מכל מיני סיבות, לא ניתן להפיק סרט עלילתי ללא סיוע מאוד משמעותי במימון מאחת משתי הקרנות המרכזיות שמעניקות סיוע לסרטי קולנוע עלילתיים: קרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ'. אגב, השם קרנות מטעה. לא מדובר באיזה עסק פילנתרופי, אלא בסך הכל בצינור שמקבל תקציבי מדינה ותפקידו הוא להחליט לאילו תסריטים שמוגשים לו להעניק את הסיוע במימון שמועבר כהשקעה בסרט.
השיטה שבה מחלקות הקרנות הללו את הכסף היא פשוטה. לקטורים מטעם הקרנות מקבלים את התסריטים (בגרסה ראשונית) ואת מסמכי ההגשה (שכוללים גם עניינים כלכליים וגם עניינים מקצועיים-קולנועיים) וממליצים למי להעניק מימון. הלקטורים הללו הם מטבע הדברים אנשים מתוך התעשייה הקיימת (וזה דבר טבעי, אגב).
לטענתם של יוצרים שהגישו הצעות לסרטים שאינן נופלות בשטאנץ המקובל לסרטים ישראליים בדור האחרון, למרות שהצעות לא מעטות שכאלו הוגשו, אף אחת מהן לא אושרה. נימוקי הפסילה, בחלק מהמקרים (אף כי לא בכולם), הוסיפו גם הם לחשד שהפגמים האומנותיים כביכול שנמצאו בסרטים הללו, הם בעצם מעטה דק מעל עניין שהוא במהותו אידיאולוגי.
לי אין את הכלים להכריע בשאלה האם הטענות הללו נכונות. מהמסמכים והתכתובות שאני ראיתי יש רגליים לטענה הזו, אבל הבנתי בתחום היא לא ברמה שמאפשרת לי לחתום על התזה הזו בשתי ידיים. עם זאת, שרת התרבות רגב מינתה ועדה לבחינת הנושא הזה, שיושבים בה אנשי מקצוע מתחומי התרבות והקולנוע, שמבחינה אידיאולוגית מייצגים קשת רחבה של עמדות. הוועדה עשתה עד עתה כמה צעדים שנועדו לאפשר לה לבחון את הנושא, אבל ככל הידוע לי טרם הגיעה למסקנות. כשהיא תגיע אליהם אולי נהיה יותר חכמים. עד אז, התזה הזו שאני מציע טובה לפחות כמו כל תשובה אחרת לשאלה הזו.
3. יש משהו שהוא על סף המשעשע בהתנהלות של הקולנוענים הבכירים בישראל מול שרת התרבות מירי רגב. האמת היא שאם הם היו לרגע אחד חושבים שוב על הצעד של הימנעות מהזמנת השרה לטקס פרסי אופיר, הם היו מבינים את גודל השגיאה שהם עשו, בשני מישורים שונים.
קודם כל, כפי שציינו כבר, הקולנוע הישראלי כיום חי כולו מכספי ממשלה. מאחר שתקציבים (באופן כולל, בניגוד לדרך חלוקתם בשטח) הם נושא שבו לדרג הפוליטי יש השפעה רבה, הקולנוע הישראלי כיום תלוי במידה רבה מאוד ברצונה הטוב של מירי רגב. נכון, תקציב הקולנוע השיראלי כביכול מעוגן בחקיקה והסכמים. אולם, כל מי שמכיר את הנושא ואת הדרך בה מתנהלים הדברים, יודע שאין דבר קל יותר עבור השרה רגב מאשר להתניע תהליך של ייבוש איטי של תקציבי הקולנוע. זה לא יורגש ביום ולא ביומיים, אבל אם רגב מאוד תרצה, הקולנוענים ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה.
מעבר לכך, התזה שמסבירה מדוע מדינת ישראל צריכה לממן גם סרטים שפוגעים בה פגיעה ממשית, כדוגמת פוקסטרוט, בנויה על הטענה שלפיה חופש הביטוי נבחן דווקא באותם מקומות שבהם השמירה עליו הכי מכאיבה לך. לא חכמה לשמור על חופש הביטוי כאשר זה קל.
הבעיה היא מה קורה כאשר השמירה על החופש הזה היא קשה מאוד. אם כאשר לקולנוענים קצת קשה לשמוע את מירי רגב מדברת הם מחליטים פשוט להימנע מלשמוע אותה, יהיה קשה להם מאוד להסביר למה החברה הישראלית חייבת לממן להם את יצירתם של מניפסטים קולנועיים שלא רק שאינם ערבים לאוזנה, הם פוגעים בה פגיעה של ממש.