קופה של חסדים

הוא היה מנקה רחובות וכיום עובד כקופאי, אבל מעל לכול מלכיאל לרנר הוא האיש שפצועי הטרור מתקשים לשכוח

שפרה ריפקין , כ"ז בחשון תשע"ח

קופה של חסדים           -ערוץ 7
קיבל את ההשראה מביקור של "אבי הפצועים", שמחה הולצברג. מלכיאל לרנר
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בבוקר יום ראשון, ה' באדר תשנ"ו, עלתה דנה שמשון, חובשת מג"ב, לקו 18 כהרגלה מדי יום.

היא ראתה מושב פנוי בתחילת האוטובוס ותפסה את מקומה לקראת המשך הנסיעה. עשר דקות לאחר מכן עלה מחבל חמאס, כשעל גופו מטען חבלה, ופוצץ את עצמו במרכז האוטובוס. 26 בני אדם נרצחו בפיגוע, ביניהם תשעה חיילי צה"ל. דנה, שישבה מאחורי כיסא הנהג, נכוותה קשות והובהלה לבית החולים כשהיא מורדמת ומונשמת. לחובשים שטיפלו בה בשטח היה ברור כי הסיכוי שתשרוד את הפציעה נמוך במיוחד.

מלכיאל לרנר שמע על הפיגוע בחדשות והחליט כי הוא מגיע לבית החולים שאליו הועברו הפצועים. "בטלפון אמרו לי שהפצועים קשה הועברו להדסה עין כרם, אז לקחתי אוטובוס והגעתי למחלקת טיפול נמרץ של הדסה". מחוץ לחדר שבו שכבה דנה עמדו הוריה, מבולבלים ואחוזי חרדה. "אני לא יודע מאיפה שאבתי את האומץ לפנות אליהם בביטחון כל כך גדול, אבל ניגשתי לשניהם, הצגתי את עצמי ואמרתי: שלום, אני מלכיאל, ואני יודע שהבת שלכם תצא מזה. ראיתי אנשים שהשתקמו מפציעות הרבה יותר חמורות, ואני כאן כדי לראות את זה קורה".

לרנר הבטיח וגם קיים. במשך תקופה ארוכה הגיע מדי יום לחדרה של דנה בבית החולים. "הגוף שלה פשוט נשרף באוטובוס", הוא מספר, "היו לה כוויות בדרגה שלישית והיא נזקקה להשתלות עור מורכבות במיוחד". הזעקות שבקעו מחדרה בעת חבישת הפצעים רודפות אותו עד היום. "זה היה נורא. היא עברה סבל בל יתואר".

ומה שלומה היום?

כאן מלכיאל מרשה לעצמו לחייך. "היום היא נשואה ואמא לילדים ואנחנו בקשר מצוין".

דנה שמשון היא רק אחת מתוך מאות הפצועים שליווה מלכיאל לרנר בעשרות השנים האחרונות, בפשטות, בלי בקשת תמורה ובנאמנות שהשאירה אותו לידם גם במשך תקופות ארוכות ולא קלות. כדי להבין איך הצליח איש אחד לגעת בחייהם של פצועים כה רבים, צריך לחזור אחורה בזמן, אל ההתמודדות שחווה לרנר על בשרו. הוריו עלו מארצות הברית והתיישבו בגבעת מרדכי בירושלים ובהמשך בעיר העתיקה. מלכיאל, אז ילד בן תשע, יצא לשחק עם חברים. מכונית שחולפת במקום פוגעת בו פגיעה קשה והוא מאבד את ההכרה. בשלב הבא ימצא את עצמו במיטת בית החולים, נאבק על חייו. "חטפתי שני זעזועי מוח ופגיעת ראש קשה. האונה השמאלית שמשפיעה על תפקוד צד ימין נפגעה, כך שחצי מהגוף שלי היה משותק לחלוטין". בנוסף לפציעה הקשה איבד מלכיאל את יכולת הזיכרון לטווח רחוק. "אני לא זוכר שום דבר מהילדות שלי. את כל האפיזודות המשפחתיות שהייתי חלק מהן סיפרו לי האחים במשפחה".

לאחר חודשי שיקום ארוכים, הצליח מלכיאל להניע את גופו ונגד כל הסיכויים עמד על רגליו. "הרופאים סביבי היו מאוד פסימיים", הוא אומר ומדגיש כי כבר אז הבין שאת תחזיות הרופאים צריך לקחת בעירבון מוגבל. "הם לא קובעים מי יחיה ומי ימות, אלא רק הקדוש ברוך הוא לבדו". כשהשתחרר מבית החולים, הוא ניסה לחזור לספסל הלימודים, ואף התקבל בהמשך לישיבה לצעירים שעל יד מרכז הרב, אך טראומת הפציעה ליוותה אותו והוא עזב את המוסד מבלי לסיים את לימודיו. "התאונה בעצם הפכה את כל מסלול החיים שלי", הוא משתף בכנות, "הפכתי מבולבל ופגיע ולא הצלחתי לעלות על מסלול כלשהו שיוביל אותי להצלחה או סיפוק".

כשהיה בן 28 נדקר אחיו הקטן כתריאל בעת שחצה את השוק הערבי בעיר העתיקה בירושלים. "הוא היה באמצע שירות צבאי ונפצע קשה מאוד. אל החדר שבו שכב בבית החולים הגיע אדם מבוגר עם חיוך ענקי בשם שמחה הולצברג וחיזק אותו מאוד". הולצברג, או בכינויו המוכר יותר "אבי הפצועים", היה מגיע במשך עשרות שנים לבקר את הפצועים ובני משפחותיהם. הפצוע האחרון שביקר שמחה לפני שנפטר מדום לב היה כתריאל לרנר. "אחי שרד את הפציעה והוא אב לשבעה ילדים ברוך השם, אבל הערבות ההדדית שפגשתי שם בבית החולים חלחלה בי עמוק". מאוחר יותר, כתוצאה מההיכרות עם הולצברג, גמלה בלבו של לרנר ההחלטה כי מעתה ואילך יגיע לבקר כל פצוע שנפגע מפעולות איבה.

איך מגיעים להחלטה כזאת?

"פשוט מחליטים", הוא צוחק בפשטות, "ברגע שהייתי שומע על פיגוע, וזה לא משנה לאיזה מרכז רפואי העבירו את הפצועים, הייתי מתגלגל באוטובוסים ומתייצב במחלקה. אם זה לסורוקה בבאר שבע או לזיו בצפת, ואפילו עד לבית החולים יוספטל באילת".

לרנר (50), נשוי לעפרה ואב לארבעה, תושב שכונת הר חומה בירושלים, מגלה כי בשנים הראשונות חשבו אותו לאדם תימהוני ומוזר, בשל עבודתו במחלקת התברואה של עיריית ירושלים כמנקה רחובות. "את בטח מופתעת", הוא עוצר לרגע ומיד ממשיך לספר בטבעיות: "באותה תקופה חיפשתי עבודה וכתבתי מכתב לאורי לופוליאנסקי, שהיה אז ראש העיר. בתחתית המכתב הוספתי הערה שלא אכפת לי אפילו לעבוד בזבל. עד היום אני לא יודע אם ראש העיר אכן קרא את המכתב או לא. בכל מקרה, לאחר כשבוע קיבלתי טלפון ממנהל מחלקת התברואה בעירייה והוא הזמין אותי לריאיון".

בשיחה שקיימו, ניסה מנהל המחלקה לשכנע אותו שמדובר בעבודה פיזית שדורשת מאמץ רב ושאין כמעט יהודים שעובדים בפינוי פחי אשפה בעיר, אבל לרנר התעקש. "הוא אמר לי: אתה רציני? יש לך ראש טוב, חבל עליך. אבל אני לא השתכנעתי. מה, זו בושה לנקות את רחובות ירושלים?" הוא שואל ברצינות, "הרבי מסדיגורא ניקה את הכבשנים באושוויץ והוא הבטיח לעצמו שאם יצליח לצאת משם בחיים הוא ינקה את רחובות ארץ ישראל, ואני זכיתי לנקות את העיר הכי קדושה בעולם, את ירושלים. מה יותר טוב מזה?".

הפעם הראשונה שבה נגמרו המילים

לרנר, כך נראה, מנותק לחלוטין מתפיסת העולם המערבית, הנשענת על מעמד, כסף וכבוד. סיפוריו, שאותם הוא מגולל בפשטות ובכנות, מגלים טפח מאישיותו הצנועה, נטולת האגו ומלאת האהבה לבריות.

היית מגיע עם המדים של עובד תברואה לבקר את הפצועים?

"ברוב הפעמים פשוט לא הספקתי להחליף בגדים", הוא עונה בנימה מתנצלת, "זו הסיבה שלא מעט פעמים חשבו אותי בטעות לאחד המנקים של בית החולים. רק אחרי שהצגתי את עצמי, הקראתי את הברכה שכתבתי וחילקתי מחזיק מפתחות עם תהילים או דגל ישראל עם הכיתוב 'מצדיע לך אחי', אנשים היו מבינים פתאום מי אני ומה אני עושה בבית החולים".

לדבריו, התגובות הראשונות לביקורו כרוכות תמיד בהתרגשות גדולה. "המשפחה נמצאת במצב מאוד שביר ועדין. הם מודאגים ולפעמים גם היסטריים, ואני מרגיש איך השיחה איתי מרגיעה אותם. אני אומר להם: הבן שלכם קיבל הזדמנות שנייה לחיים והוא ייצא מזה. הנה, תראו אותי, הרופאים לא נתנו לי סיכוי לשרוד ולא חשבו שאלך או אדבר בכלל, והיום אני רץ, מתעמל ואפילו מרים משקולות. זו המלחמה על חיי הבן שלכם והוא צריך אתכם הכי חזקים בעולם. אז קדימה, תרימו את הראש מהרצפה ותילחמו איתו ביחד. לא כל אחד זוכה להזדמנות שנייה".

באמתחתו של לרנר אלפי ביקורים של פצועים שהחלימו והצליחו לבסוף להשתקם, אך ישנם גם כאלו שביקר ולא שרדו את הפציעה. אחת מהן היא אלה אבקסיס הי"ד משדרות, שנרצחה כאשר גוננה על אחיה הקטן מטיל קסאם שנורה לעברם בעת שצעדו ברחוב. "הגעתי לבית החולים שבו שכבה אלה, כדי לחזק את המשפחה שלה. הבנתי שהיא ספגה פגיעת ראש חמורה, אבל לא ידעתי שכבר נקבע לה מוות מוחי ורק הלב עוד המשיך לפעול. אבא שלה בא מולי בוכה ושאל: מה יהיה? מה יהיה? כולם שם היו שבורים. זו הפעם הראשונה שנאלמו לי המילים. לא ידעתי מה לומר. לקחתי אותו הצידה וסיפרתי לו סיפור חסידי שאומר כי לכל אדם יש ייעוד בעולם, ובסיום השליחות שלו הוא חוזר למעלה, ורק כשמגיעים לגן עדן אפשר להבין את מהלכיו של הקדוש ברוך הוא. ההבנה השכלית שלנו מוגבלת. אנחנו לא יודעים למה זה קרה, אבל משתדלים להאמין שלכל דבר יש סיבה ודברים לא קורים סתם. כשנפרדנו, התחבקנו שוב והדמעות כבר זלגו חופשי. זו סיטואציה שמאוד קשה לי לשחזר, עד היום".

דרור זיכרמן, אחד הפצועים שזכו לטיפולו של לרנר, זוכר עד היום את טראומת הפיצוץ שחווה לפני 12 שנה, עת שירת כחייל קרבי ביציאה מהעיר טולכרם. "הייתי חלק מצוות סיור שגרתי וקיבלנו התרעה על כוונת מחבלים לבצע פיגוע באחד ממופעי החג. אורי בינמו, שהיה המפקד שלי, החליט להקים מחסום פתע ביציאה הדרומית מהעיר, וקיבלנו הוראה מפורשת לבדוק את כל הרכבים שיוצאים לכיוון ישראל. הגיעה מונית עם שמונה נוסעים ואחד מהם, שלבש מעיל עור, היה המחבל. המעיל שלו העלה את חשדי באופן מחריד, ותוך כדי בדיקה כיוונתי את הנשק לראשו. המחבל הסתכל עליי, החזיר את המבט לאורי ועשה תנועה כאילו הוא עומד להוריד את החולצה אבל בעצם הפעיל את המטען שנשא עליו, מטען של כמעט 30 קילו, ופוצץ את עצמו עליי ועל אורי".

דרור נפצע קשה והגיע למרכז הרפואי בתל השומר כשהוא מונשם ומורדם. שם, בתוך מחלקת טיפול נמרץ, חיכה לו מלכיאל לרנר. "הוא היה שם בשבילי לאורך כל הדרך. אפשר לומר שמלכיאל הוא בין האנשים הבודדים שזוכרים במדויק את תאריך הפציעה שלי". דרור מספר כי על הפציעות הפיזיות כבר הספיק להתגבר, אלא שטראומת הפיגוע עוד ממשיכה ללוות אותו בחיי היומיום. "אני בסוג של הלם קרב מאז אותה תופת שעברתי. מה גם שהכאב על המפקד האהוב שלי, אורי בינמו ז"ל, שנרצח כי לא ירינו בראש למחבל הזה, ממשיכה לכאוב לי כל הזמן".

ברכת כהנים חינם

לאחר 12 שנים שבהן עבד במחלקת התברואה של עיריית ירושלים, החל לרנר לעבוד כקופאי ברשת המזון 'אושר עד'. המעבר לדבריו היה "מוזר בהתחלה. בעיקר כי השתנו לי שעות הקימה בבוקר. כפועל ניקיון של העירייה, לא הייתה לי ברירה אלא להתפלל ותיקין לפני עלות השחר, כך שבארבע בבוקר כבר הייתי מוכן לעבודה". לרנר מדגיש כי מעולם לא נטל יום חופשה וכי התייצב לעבודה גם בימי החורף הקרים ביותר. "היו ימים שירושלים שקעה בשלג כבד, אבל אני לא נרתעתי מזה, התעטפתי טוב ורוקנתי את פחי האשפה. עבודה צריך לעשות בלי קשר לתנאי מזג האוויר". נראה כי מוסר העבודה של לרנר נדד איתו ממחלקת התברואה לסניף המזון שבו הוא עובד. "אני היום עובד במשמרות ונהנה לראות את כל עם ישראל עובר לידי עם עגלת הקניות שלו". המפגש היומיומי עם כל שכבות האוכלוסייה הוליד לשמחתו מיזם חדש שזוכה לטענתו להצלחה מסחררת.

"הרעיון הוא כזה", מסביר לרנר, "מגיע לקוח לקופה עם העגלה שלו, ומצפה שאעשה לו חשבון. אני מעביר לו את כל המצרכים, ובסוף הקנייה שואל אותו אם ירצה לשמוע על מבצע נוסף שיש לי להציע. רוב האנשים בדרך כלל משיבים בחיוב, כי ככה אנחנו הישראלים, אוהבים מבצעים", הוא צוחק ומיד ממשיך: "ואז אני אומר לו שהמבצע הוא 'אהבת חינם, בחינם'. אני כהן ולכן יכול לברך אותו בברכת כהנים בלי כל עלות וממש ברגעים אלו".

ואיך הלקוחות מגיבים? זה מבצע לא ממש שגרתי.

"תתפלאי, אבל מעטים היו אלה שסירבו. רובם המוחלט של הלקוחות נותנים בי מבט ארוך כדי לבדוק אם אני רציני, וכשהם רואים שזו לא בדיחה הם מיד מרכינים את הראש ומוכנים לקבל את הברכה". עד עכשיו עברו תחת ידיו של לרנר אלפי אנשים שזכו לברכת כהנים חמה ולבבית. "אחד האנשים ביקש שאברך את הבת שלו, שהתגרשה עם שבעה ילדים. בירכתי אותה מכל הלב שתמצא את זיווגה בקרוב, ושכחתי מזה. אחרי שלושה חודשים מגיע אליי לקופה מישהו שאני לא מכיר ומגיש לי סט מהודר של חמישה חומשי תורה. התפלאתי. לא זכרתי שהזמנתי בדואר סט כזה. אבל אז הוא מחבק אותי בהתרגשות ומציג את עצמו כאבא של אותה בחורה גרושה, שבירכתי לפני שלושה חודשים. מתברר שהיא עומדת להתחתן בקרוב והוא בא לבשר לי זאת ולהעניק את החומשים כהוקרת תודה".

לרנר דוחה בנחישות כל ניסיון לייחס לו סגולות מאגיות בעקבות הברכות שהוא מעניק בסופר. "אני אדם פשוט ביותר, אבל גם לאדם כמוני יש את הכוח לברך, כמו לכל יהודי. הרי כבר חז"ל אמרו שלא תהיה ברכת הדיוט קלה בעינינו. אני מברך אנשים כי אני אוהב אותם. אני אוהב את העם הזה ורוצה שיהיה לו טוב. גם בעבודה שלי כקופאי אני משתדל לחייך לאנשים, גם אם הם לחוצים ומוציאים את העצבים שלהם עליי. וזה קורה לא מעט פעמים", הוא מגלה ומוסיף כי לפני כמה ימים נתקל באדם זעוף במיוחד שהשתולל בקופה כי לא נענו כל דרישות התשלום שלו. "אמרתי לו: עזוב את הכעס הזה, הוא יאכל אותך מבפנים. אני כאן כדי לעזור לך, בוא נחשוב ביחד איך אפשר לפתור את הבלגן הזה, אבל קודם כול תן איזה חיוך קטן".

וזה עזר?

"לפי עוצמת העצבים שלו באותו רגע חשבתי שהוא יחטיף לי, אבל ברוך השם, הכעס שלו הלך ונרגע ובסוף הקנייה, אחרי שבירכתי אותו כמובן, הוא אמר לי בשקט: תדע לך שאם אני חוזר לקנות כאן, זה רק בזכותך".

לפני כשנתיים החל לרנר להתפלל שחרית במניין הרשמי של בית הנשיא. חבר ששימש כגבאי באותו בית כנסת, הזמין אותו להצטרף למניין ככהן. "זו הרגשה מיוחדת להתפלל שם", הוא משתף ומוסיף כי הוא לוקח עמו רשימה ארוכה של פצועים שעליהם הוא מתפלל מדי יום. "אני הולך עם הדף הזה לכל מקום. הוא קדוש בעיניי. אנחנו שומעים על פיגוע שיהודים נפצעו בו פצעים קלים, ולא מבינים מה זה אומר. ראיתי אנשים שבסך הכול עמדו מאחורי אוטובוס שהתפוצץ, או ליד מחבל חמוש, והתמונות האלה חוזרות אליהם בלילה, בשנייה שהם עוצמים את העיניים. הטראומה הזאת היא בעיקר נפשית ולא עוזבת אותם שנים ארוכות". זו הסיבה שהוא ממשיך לשמור על קשר עם מרבית הפצועים שביקר, גם לאחר ששוחררו מבית החולים. "אני פוגש אותם בשמחות שלהם, באירועים רשמיים או בסופר שבו אני עובד. יש לי זיכרון צילומי ואני יכול לדעת מהו תאריך הפציעה של כל אחד מהם, ומה אופי הפגיעה שהוא ספג. אני מחבק אותם ואומר להם כל הזמן: עם ישראל חייב לכם. אני חייב לכם. אתם שילמתם בגופכם את מחיר הנוכחות שלנו כאן בארץ ישראל. אני מתפלל עליכם ויודע שיהיה לכם מעכשיו רק טוב, בעזרת השם".

בסוף השיחה מגלה לרנר כי באמתחתו מיזם חדש שהוא מבקש לפרסם לציבור: "בימים אלה הולך ונבנה בית כנסת חדש בשכונת חומת שמואל, ואני מנסה לגייס משקיע שיסייע בהקמת חדר הנצחה בתוך בית הכנסת, שבו אוכל להפעיל מרכז לתמיכה נפשית בנפגעי טרור. אני פוגש את אותם נפגעי טרור והם אומרים לי שהתמיכה הנפשית שמוענקת להם היא דלה מדי. איני אדם בעל אמצעים, ואם יש מישהו שירצה לקחת זאת על עצמו, אהיה אסיר תודה לו על כך".