הזדהיתי מאוד עם דבריו הכואבים של אבינועם הרש על אופן הערכת התלמידים בבתי הספר והרגשתי צורך עז להוסיף לו רובד נוסף מחד ולהציע אלטרנטיבה מאידך.
אבינועם שואל: 'כיצד יוכל תלמיד לפתח אי פעם בטחון עצמי בעצמו ובהצלחתו בשיטה ובמדדים הנהוגים היום?'
לצערי, אני נתקל מדי יום בתוצאות של אותם המדדים. אך כשמדובר בהיכרות אישית - התוצאות הן לא מספר יבש על גרף צבעוני, אלא נפש פגועה של תלמיד שנכשל בלי סוף, נשמה שהגיעה לכיתה א' מלאה בכוונות טובות ורצון להצליח ומגיעה לכיתה ט' כשהיא כבויה ולא מצליחה לראות כמה מתנות טמן הקב"ה בתוכה.
איך זה שבתנועת הנוער אליה ילדינו הולכים פעמיים בשבוע ניתן למצוא מקום לכולם, ודווקא בבתי הספר שאליהם הולכים בכל יום לא ניתן?
במה שונה נתינת אחריות לילד במסגרת תנועת נוער לנתינת אחריות בבית הספר? לכאורה שניהם אמונים על עבודת הנפש ועל העצמת הבטחון העצמי באותה מידה. אז למה לא?!
זכיתי, ואני עובד בבית חינוך מסוג אחר. בית חינוך ששם לו למטרה להעצים את התלמידים ולבנות אותם לתלפיות בלי קשר לנקודת ההתחלה שלהם. בית חינוך שמודד השקעה ולא תוצאות, בית חינוך שלא חושש לבטל שיעור לטובת התנדבות ולא מזיל דמעה אם תלמיד נכשל במבחן אלא מעריך אותו על הדרך וההשקעה.
בית חינוך שמכיר במכלול יכולותיו של התלמיד ולכן מעמיד לרשותו מערך חוגים והכשרה מקצועית שבה הוא מגלה וחושף את כישוריו. האמונה ביכולת שמתחילה בחוג או במסע מגיעה מהר מאוד לידי ביטוי גם בספסל הלימודים, וכפי שאמר הרמב"ם: "נפש האדם אחת היא".
כשתלמיד מסיים שמינית אצלנו בישיבה, הוא יכול להגיד לעצמו שהוא מכיר את עצמו ואת יכולותיו הרבה יותר טוב. הוא מכיר את חבלי הארץ ממאות הקילומטרים שהוא גמע בארבע שנים, מכיר את מצוקות החברה הישראלית מארבע שנות התנדבות אינטנסיבית, ויודע שהוא יכול לתרום לה המון, ובעיקר - וזה הדבר הכי חשוב בעיני - הוא מרגיש שווה!
וכמעט שכחתי, יש לו גם תעודת בגרות איכותית ומלאה ביד, כולל הרחבה בכל תחום בו הוא רצה. אך היחס שלו אליה הוא ככלי בדרך למטרה ולא כתכלית הכל.
אני מודה על ההזדמנות לפגוש את תלמידנו-ילדינו המדהימים בכל יום, ועל הזכות שניתנה לי לקחת חלק במסע חייהם. אני מחזק את אחיי המחנכים שימשיכו לראות את "כל האדם" שבתלמיד ולא רק את מה שהוא כתב במבחן.
הכותב משמש כמנהל תיכון בישיבת "חיצים" באיתמר.