עפר אני לרגליהם של הרב אבינר שהשיב השבוע לשואל וקבע שאסור להתגייס ליחידות הלוחמות הרגילות בצה"ל ושל הרב שמואל אליהו שקרא לפיטורי הרמטכ"ל איזנקוט.
אבל חי נפשי אינני מצליח להבין כיצד נשכחו דברי רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". גם אם כל הדברים הם בגדר "אמת ויציב ונכון וישר" יש משמעות קריטית לדרך שבה הם מתקבלים.
כאשר הרב שמואל אליהו קורא לפטר את הרמטכ"ל בראיון בתחנת רדיו ציבורית, הקריאה לא רק שלא סודקת את תדמית הרמטכ"ל, היא בעיקר סודקת עוד את תדמיתו של הרב. כאשר הרב אבינר מפרסם תשובה שממנה עולה שאסור להתגייס ליחידות רגילות בצה"ל הוא לא מציל אנשים מעבירה, אלא בעיקר פוגע ביכולת של יתר דבריו להישמע.
ולמרות זאת, מותר גם להעיר על סדר היום הערכי של הקצונה הבכירה בצה"ל. בכל פעם שבה אני שומע קצינים בכירים מדברים על סוגיות ערכיות, אני למרבה הצער שומע ברקע סולם ערכי ליברלי-פרוגרסיבי מובהק, וכמעט לא שומע בכלל קולות מסוגים אחרים. שנים שלא שמעתי קצין בכיר בצה"ל אומר אמירה ברורה בנוגע לזכותנו על הארץ (בלי להיכנס כמובן לשאלה של מה צריכים להיות גבולותיה העתידיים של המדינה), זאת בשעה שמלל על טוהר הנשק נשפך מפיהם של אותם קצינים כמים. וזו רק דוגמה
זה לא קורה סתם. זה קורה קודם כל בגלל שינוי ערכי שחל במגזרים מסוימים בחברה הישראלית. כשיאיר גולן נאם את אותו נאום בעייתי ביום השואה, בו דיבר על זיהוי "התהליכים מעוררי החלחלה" בחברה הישראלית, העיר איש התקשורת ג'קי לוי Jacky Levy בצדק, שהוא פשוט חזר על "דרשות יום השואה" שמשמיעים ב"בית הכנסת" שלו. השמאל הישראלי שהקצונה הבכירה של צה"ל משתייכת אליו ברובה המכריע, גם אידיאולוגית ובודאי חברתית, עבר תהליך עמוק של פרוגרסיביזציה שמשפיעים גם על בכירי צה"ל, אם נרצה או לא.
זה קורה גם כי יש גופים שהוזמנו לתוך צה"ל על מנת לעסוק בחינוך בתוך צה"ל (ואני לא מדבר בכלל על מכינות קדם צבאיות או על מוסדות לימוד שאליהם הולכים ללמוד קצינים בחופשות לימודים, אלא על תוכניות שפועלות בתוך צה"ל או בשיתוף פעולה מהותי אתו) ומקדמים את סדר היום הערכי הזה בתוך צה"ל.
אני מאמין שראשית שיתופי הפעולה האלו נעשו בתמימות, אבל סדר היום הערכי של הקצונה הבכירה בצה"ל הושפע עמוקות משיתוף הפעולה הזה, השפעה לרעה. (ואם אני נשמע לכם קונספירטיבי והיסטרי, אתם מוזמנים לקרוא את דעת ישראל הראל, לכל הדעות איש רגוע ומאוזן, שכתב לאחרונה מאמר ב"הארץ" בנושא).
לשינוי הערכי הזה ישנן גם תוצאות מעשיות. שילוב נשים בתפקידי לחימה רבים יותר ויותר בצה"ל הוא אחד מהם. השינוי הזה הוא בעייתי מאוד מבחינה הלכתית, ומציב שאלות לא פשוטות לפני הנער הדתי העומד ערב גיוס. השאלה היא כמובן מה אמורים הרבנים לעשות במצב כזה, כאשר ברור שמידת ההשפעה האפשרית על מדיניותו הכוללת של צה"ל מוגבלת (מה שהיה אפשר כנראה - נעשה, אך למרבה הצער זה רחוק מלהספיק, בעיקר בגלל שאת סדר היום הערכי שעומד מאחורי העניין קשה עד בלתי אפשרי לשנות).
הניסיון מלמד ששליפת הנשק של קביעה לפיה: "ההלכה אוסרת" - לא בזהירות, נזקו רב בהרבה על תועלתו. רוצים לראות את הנזק? צאו וראו כמה בנות דתיות מתגייסות היום לצה"ל. אחת הסיבות לכך היא שבמשך שנים הממסד הדתי תלה את כל יהבו בסוגיית גיוס הבנות על המשפט "הרבנות הראשית אוסרת" וברגע שמעמד הרבנות הראשית התדרדר גם מעמדו של המשפט הזה התדרדר פלאים יחד אתו.
יכול להיות שצריך לחשוב פעם נוספת על האסטרטגיה, ולאמץ את הגישה שמקובלת כיום כלפי שירות ביחידות עורפיות, למרות כל ההבדלים באופי השירות. צריך לחשוב היטב מה אפשרי ומה בלתי אפשרי, לנתח את המצב, ולבנות סט כללי "עשה" ו"לא תעשה" שיאפשרו לחייל הדתי להשתלב בכלל היחידות בצה"ל.
האם זה "לכתחילה"? בוודאי שלא. אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה הרצון והחובה לשרת בצה"ל יוצרים את הצורך לבחון את המציאות במשקפי "בדיעבד" ולהתמודד אתה.