רבי נחמן מברסלב מספר על הלב והמעיין: הלב משתוקק להגיע למעיין שבראש ההר, אבל לא מסוגל ללכת אליו, כי מיד כשיתחיל להתקרב ממקומו לעבר ההר ייעלם המעיין מעיניו. כלומר, בכל דרך אל היעד יש בעיה מובנית, פרדוקס הדרך.
בכל דורות הגלות, יעד הגאולה לא מש מנגד עינינו. כך למשל בנוסח התפילה מבקשים גאולה, קיבוץ גלויות, השבת המשפט, מלכות בית דוד, בניין ירושלים ובניין המקדש. זו התקווה-הציפייה שמחזיקה את העם בגלות: הלב רואה מרחוק את הפסגה הזוהרת של הגאולה על כל מרכיביה, רואה ומשתוקק.
אם הגאולה תבוא בבת אחת, מה טוב ומה נעים – קפיצת הדרך של הלב היישר אל המעיין, ובא לציון גואל. אבל האם אנו עצמנו יכולים לצאת לדרך, שיכולה להיות ארוכה ומפותלת, קמעא קמעא? הרי ברגע שנצא לדרך, נעזוב את מקומנו המשקיף-מרחוק וניכנס לעובי הקורה של פעולה במציאות, עם יעדי ביניים, מכשולים ונסיגות. אנו עלולים לאבד קשר עין עם המעיין, היעד הסופי. אולי אפילו נשכח אותו.
כאן נעוץ הרבה מהוויכוח בעולם הדתי בדורות האחרונים: אולי אם נשתתף בעסק של הקמת מדינה אנו מוותרים על הציפייה למשיח, בוודאי כאשר מובילי המהלך מתכחשים לייעוד המשיחי. שמא נמתין בצד ונחכה למשיח, כמו הלב שאיננו זז מעמדת התצפית במקומו המרוחק. הבחירה של אנשי 'המזרחי' הייתה אחרת: אין מה לעשות, ה' רוצה שנתחיל לצעוד בדרך ולא נמתין בחוסר מעש. ואם יש סכנות, נאמר היטב תפילת הדרך ונשתדל לשמר בזיכרון את היעד הסופי. אדרבה, אם לא נלך בדרך, אנו הופכים את מושא הציפייה למשהו חלומי שמנותק מהמציאות.
מבוי סתום
הציונות יצאה לדרך, והנה המדינה כמעט בת שבעים, הרכבת נסעה מזמן. ובכל זאת נשארה המחלוקת בשאלה איזו משמעות לייחס למדינה בהקשר של ציפיית הגאולה. טענת הציבור החרדי בכללו היא כי מוטב לשמור מרחק ולא להיות מעורב עד הסוף בקלחת הקיימת, שמא תהווה תחליף ליעד המקווה. הרי אנחנו מצפים ל"מדינת התורה", ומדינת ישראל במוצהר איננה כזו. הזדהות עם המדינה תבוא במקום האמונה במשיח. אבל אם נשאל: ומה כן אפשר לעשות כדי להגיע למדינת התורה הנכספת? התשובה תהיה משיכת כתפיים במבוכה. הציפייה נותרת פסיבית לגמרי: זה לא תפקידנו, זה לא ריאלי. את השטיבל שלנו ננסה לנהל בדרך התורה (הלוואי), אבל מהמדינה, שאיננה ממש שלנו, נצפה רק שלא תפריע.
אך האם מצליחים לשמר כראוי את הציפייה, אפילו הפסיבית? בוודאי לא מספיק. אבותינו בגולה התפללו "תוליכנו מהרה קוממיות לארצנו" וחשבו על כל הדברים הגדולים - סנהדרין, משיח, מקדש - שיהיו שם, בארץ המצפה כמונו לגאולה. אבל הנה אנחנו כבר בארצנו, ויש כאן מדינה אחרת, לא בדיוק המדינה של מלך המשיח. המדינה הזאת ממלאה את שדה הראייה, זה מה יש, והלב כבר לא כל כך רואה את המעיין, או שהוא מדמיין מעיין חלומי ובלתי מציאותי לגמרי. בסוף כולנו מעורבים עמוק במציאות הקיימת, ואז הציפייה נדחקת לקרן זווית.
ובאשר לציבור הדתי-לאומי: האם החשש של הלב מהדרך אל המעיין היה מוצדק? אין לזלזל בו. אכן המדינה מסתירה במידה מסוימת את יעדי הגאולה, ממלאת את שדה הראייה. אומנם מודים שלא הגענו אל המנוחה, הרי למשל, משפט עברי ובית מקדש אינם כלל בלקסיקון הרשמי של המדינה, שלא לדבר על המגמה של "מדינת כל אזרחיה" (עד שערך ציוני כעבודה עברית הפך עבירה פלילית), ובכל זאת נדמה שהציפייה לגאולה שלמה שליוותה את אבותינו בגלות נעשתה מעומעמת משהו. זו הכללה, אבל לכאן זורם הרבה מהציבור הצועד בתלם. כי ההולך עם הזרם ראשו נמצא במפלס הדרך ולא נמתח לגובה להשקיף לעבר הפסגה. ביטוי בולט לכך הוא ההדחקה שסובל המושג משיח. מי מדבר עליו? בלתי מספיק בקושי.
אומנם במושג בית המקדש חלה התקדמות גדולה בדור האחרון. לכאורה הדבר מוזר: הרי המקדש נמצא ממש בשיא הפסגה של הגאולה, ואילו המשיח מופיע לרוב כמקדים אותו (כמו שמתאר הרמב"ם), אלא שהיא הנותנת: לפעמים אפשר לראות את פסגת ההר המתנשאת אל-על גם לאורך הדרך הארוכה, אבל מכלול הסביבה התומכת בפסגה נעלם מעינינו. ובנמשל: מדינת ישראל לא מסתירה מעינינו את בית המקדש כי איננה מתיימרת להחליף אותו. בחזון הציוני הקלאסי המקדש פשוט אינו קיים, לכן הפסגה הזאת בולטת מעל המדינה, והיהודי שמאמין באמת ומתפלל לבניין המקדש נותר בציפייתו לפסגה שטרם כבשנו.
לעומת זאת, המדינה יושבת בדיוק על המשבצת של מלכות בית דוד. לכן, ככל שמעצימים את משמעות המדינה כמעט ממילא מדחיקים את הציפייה למשיח. הרי הציפייה למשיח פירושה למעשה שהמדינה הקיימת תהפוך למשהו אחר – מדינה יהודית באמת, שביסודה עומדת הברית שלנו עם הקב"ה נותן התורה, כמו שמלכות דוד החליפה את מלכות שאול. לכן בתודעה הדתית-לאומית הקלאסית המדינה אכן מסתירה את המשיח, כלבנה לפני חידושה.
כפי שראינו, גם הציבור החרדי לא יוצא טוב. בשבילו המושגים של מדינה ושלטון וממשלה וצבא – כל אלה תפוסים על ידי המערכת הקיימת, המנוכרת לשיח היהודי המסורתי. אם כן מהו המשיח? אם הוא יחליף את המדינה בדרך כלשהי, הרי לא אנחנו נעשה זאת. ושוב המשיח פורח באוויר, יותר ויותר ערטילאי, פחות ופחות נוכח.
נדמה שהגענו למבוי סתום. הציבור הדתי-לאומי נכנס לעובי הקורה, שותף מלא במדינה ומתייחס אליה כשלב חשוב בגאולה, אבל קשה לו לראות את היעד הבא בתור, את השלב המתוקן שצריך לבקוע מתוך הקיים. ואילו הציבור החרדי אינו מעורב בתוך המערכת המנוכרת, לכאורה שומר את מושגי הגאולה בטהרתם עד שיבוא גואל, אבל בינתיים השדה שבו אמורה להתממש אותה גאולה תפוס לגמרי בידי גורם אחר, ושוב הגאולה נתפסת כמשהו לא רלוונטי. הרכבת אכן נסעה, הלב יצא ממקומו הראשון ואיך יגיע אל המעיין?
לאמץ תודעה חילונית
חשוב לשים לב לנקודת האמת בפלגי הציבור שהוזכרו, אך כדי להתקדם הבה נכניס לתמונה את הציבור הקרוי חילוני, שגדל על מצע מנותק מהמסורת החיה של היהדות. לדתיים יש תסביך: את המדינה הקימו החילונים, אנחנו לא הצטרפנו כשותפים מלאים (אמר החרדי), או הצטרפנו בהתלהבות אבל ככינור שני (אמר הדתי-לאומי). עכשיו המדינה "שלהם" ממלאת את אופק הראייה, ועלינו להחליט אחת מהשתיים: או שזו כבר הגאולה עצמה, רק צריך עוד קצת תיקונים קוסמטיים (דברי הדתי-לאומי), או שאין קשר בין המדינה לגאולה, ולכן הגאולה תחכה כנראה עד להודעה חדשה (דברי החרדי).
אבל לחילוני אין את התסביך הזה. אני הקמתי את המדינה, היא לגמרי שלי. האמת היא שאינני מתלהב ממנה (בוודאי לא קורא לה "גאולה"), ולפעמים אף נוטה להתחרט על כל העסק, אלא שלצערי אינני מכיר חלופה אחרת. אני דווקא אוהב לשיר "אני מאמין בביאת המשיח", זה נשמע טוב, אבל אולי תסבירו לי יותר מה זה אומר?
ובכן, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם הבית שלי לא מספיק טוב (מה שבהחלט נראה), ואם יסבירו לי איך כן נראה בית טוב ויפה – הרי אני מוכן מיד, כאן ועכשיו, לעשות את השיפוץ הנדרש, כולל הכול. בואו בבקשה, אתם הדתיים, והסבירו לי סוף סוף מהו המשיח הזה שאבותינו ציפו לו כל כך, ציירו לי את מדינת המשיח בצבעים יפים ומובנים – ואני איתכם.
די לתסביכים. עלינו לאמץ את התודעה החילונית הפתוחה והמשוחררת ביחס למציאות – היא בידינו כחומר ביד היוצר. זאת נעשה בעזרת בעלי התשובה שיחזרו אל המדינה שלהם, בלי תסביכים ובלי להתבייש, להצעיד אותה לעבר היעד האמיתי המקופל בתורה.
התקווה לא נמצאת בציבור אחד, אלא בכולם יחד. לא נוותר על מושגי הגאולה הגדולים אשר חיים במסורת הדורות, ולא נוותר על פעולה בתוך המציאות, ללכת לקראת היעד הגדול בראש חופשי ומשוחרר. יקומו אנשי הלב מכל המגזרים וימצאו את המסילה הנכונה בדרך אל המעיין אשר בראש ההר, באמונה שמפתח הגאולה בידינו הוא.
שתי הערות לסיום: א. המאמר מבוסס על דברי מורי הרב יצחק גינזבורג. ב. בציבור החרדי לא כללנו את הרבי מליובאוויטש, הסמן הבולט ביותר של הציפייה למשיח בדור האחרון. לכאורה הלהט של הרבי נותר תלוי באוויר, אבל אנו מאמינים שחזון תיקון המדינה יסלול את הדרך למשיח בן דוד. ובכל מקרה, נחכה לו בכל יום שיבוא.