הנה עברה לה שנה ושוב מערכת החינוך הדתית עומדת לפני חג הפסח. בשנה שהספיקה לעבור לה ביעף, גם הטכנולוגיה בכיתות הלימוד לא עמדה מלכת, והספיקה להתחדש ולתפוס יותר ויותר מקום במערכת החינוך.
בדור המסכים, יש לרבים מאד מאתנו – הורים ומחנכים – צורך אובססיבי משהו, ליישר קו עם מתודת התקשוב ולהעביר מסרים וערכים באמצעות המסכים. זה נעשה כמעט לא סביר לדבר על "קבלת האחר" בלי להראות את הסרט "בחזית הכיתה" ולאחרונה גם "פלא" (לאלו שלא מכירים, מדובר בשני סרטים עשויים היטב ועטורי פרסים, שבמרכזם הנושא "קבלת השונה"). לתלמידים ברור לחלוטין שבאיזה-שהוא-שלב צריכה להגיע המדיה לשיעור ובמיוחד לפעילות החברתית, כי אחרת זה לא זה. נהיה מסובך מאד להעביר תוכן לילדים ובני נוער בשבת וחג, שמה לעשות אין מדיה. רבים מהמבוגרים חושבים שפשוט לא ניתן ללמד היום ללא שימוש בטכנולוגיה ואם אפשר אז כדאי מאד שתהיה חוויה עוצמתית ומטלטלת. ואוו!!
העניין הוא שהמדיה כוללת גם חלקים העוסקים בתכנים היותר מקודשים לנו כאנשים הנאמנים לתורת ישראל. אני לא כותב כאן על סרטון ביוטיוב שנותן לנו הצצה לאפיית מצות מצוה על שלביה השונים. כאן אני לא רואה בעיה. הסרטון לא מתיימר לתת לך תוכן ערכי-רוחני-מוסרי מעבר לתוכן הטכני שבמאפיית המצות. כאן הסרטון מחליף ביקור במקום שלא תמיד מתאפשר במסגרת הביתית או הבית ספרית או מצד המקום עצמו שלא חפץ במבקרים. גם שיעורי התורה המצולמים, המביאים לכולנו לכל מקום ובכל זמן שיעורים שללא הטכנולוגיה לא היינו יכולים ליהנות מהם – הם חיוביים ביותר, בתנאי שהרב שלנו לא נהיה רב וירטואלי.
אך מה קורה כשהמדיה חודרת לעולם הערכי-חינוכי-מוסרי-רוחני ומציגה ערכים על פי כלליה שלה, ובמיוחד כשהיוצרים אינם אנשים שהייתם נותנים להם להיות מחנכים של הילדים שלכם? ומה קורה כשלוקחים את סיפור יציאת מצרים, שחי בעם ישראל במשך אלפי שנים, ומכניסים אותו לשלוש דקות של סרטון ביוטיוב?
תארו לכם שחברים מספרים לכם על מוקד משיכה (=אטרקציה) נהדר בצפון וכמה שהוא מיוחד ושונה מכל מה שראיתם עד עכשיו בחיים, ושאתם פשוט חייבים להגיע לשם. אחרי יומיים אתם פוגשים חברים אחרים, וגם הם מספרים על שמורת טבע מיוחדת במינה בדרום שנפתחה עתה לציבור, ואז הם שולפים את הטלפון ומציגים לכם כמה תמונות שצילמו שם. מה ההבדל?
במקרה הראשון הדמיון שלכם חופשי להאדיר את מוקד המשיכה שעוד תגיעו אליו. אינכם מקובעים באיזו תמונה או הגדרה. מוחכם ממשיך לדמיין לעצמו עוד ועוד כיצד נראה המקום הנהדר ומה מחכה לכם שם. במקרה השני נפגעה היכולת שלכם להיות חופשיים בדמיונכם כי התמונות מקבעות אצלכם את תיאור המקום. אתם "משוחדים" לחשוב על המקום לפי גדרי התמונות שראיתם. אחרי שדמיונכם עבד חזק למשמע הדברים, התמונות קוטעות בבת אחת את התמונות שמוחכם מנסה לייצר בשביל להגדיל עבורכם את חוויית הביקור באותו מוקד משיכה. כשתראו את התמונות, אולי תתפעלו בהתחלה אך לאחר זמן קצר תתרגלו לתמונה המקבעת ואז המחשבה עשויה להיות "אה, זה רק זה?...".
במשך אלפי שנים עם ישראל נושא בתודעתו הקולקטיבית את סיפור יציאת מצרים ומתן תורה בצורה חיה וממשית. לולא שהדברים היו כל כך חיים ומוטבעים בנו לא ייתכן שהיו נשארים עד היום ובטח שלא בעוצמה הזו.
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – בעבור שאני, בני היקר, אעביר לך בנאמנות ובחום את הסיפור והתוכן של יציאת מצרים (פירוש הרב קוק זצ"ל, עולת ראיה). ייתכן שהמדיה יכולה להעביר מראות מסוימים ואפילו לגרום להתרגשות אך אין בה את הקשר האנושי והנצחי בין אב לבן שבשרשרת הדורות.
אלפי שנים ודורות עם מיליונים רבים של אנשים הנושאים את סיפור יציאת מצרים ומתן תורה, מוכיחים שלא רק שאין צורך במדיה כדי להעביר מסרים וערכים, אלא שהמדיה רק יכולה לצמצם, להגדיר, להקטין וממילא להרוס.