מליאת הכנסת אישרה לאחרונה בקריאה ראשונה, להוריד את "חזקת הגיל הרך" הקובעת שבאין הסכמה ובאין נסיבות מהותיות אחרות, ילד עד גיל 6 יישאר בחזקת אמו במקרה של גירושין, מגיל 6 לגיל 3.
אני מאמין שהדיון פספס את העיקר. הדיון הסוער ניסה להתמודד עם הפערים המגדריים הקיימים בין המינים באופן כללי והתחמק מלהתמודד עם מציאות חייהם של משפחות פרטניות בהם ההורים מחליטים להתגרש.
סוגיית חזקת הגיל הרך, כמו סוגיות אחרות העולות בתהליכי גירושין, לא צריכות לסוב סביב נושאים כלליים אלא בצרכיהם של אנשים פרטניים שיש להם שמות, רצונות, רגשות, אמצעים מוגבלים והכי שוב – ילדים משותפים. ילדים שהם נדרשים להמשיך ולגדל בשיתוף פעולה גם לאחר הגירושין. לצורך העניין אבקש להציג מקרה שכיח של משפחה המייצגת את מציאות חייהם של משפחות רבות.
הכירו את משפחת זיו: שירה (האם), דותן (האב) והילדים: רונן, ליה ושירלי. שירה ודותן החליטו שלילדים יהיה חדר בביתו של כל אחד מההורים (זמני ההורות המדויקים אינם רלוונטיים מאחר והילדים צריכים חדר בכל בית). עלות אחזקת שני הבתים בכל חודש היא 20,000 ₪.
סכום זה כולל את כל הוצאותיהם השוטפות של הילדים וההורים בשני הבתים, כולל כלכלה, מיסים, ביגוד, חינוך, שכירות 2 דירות, חוגים בריאות ועוד. הכנסתם החודשית של שני ההורים היא 18,000 ₪ נטו בחודש (שירה מרוויחה 8,000 ₪בחודש ודותן מרוויח 10,000 ₪ בחודש).
כלומר שבכל חודש נכנסת המשפחה לגירעון של 2,000 ₪. הניסיון מראה שכדי למצוא פתרונות לגירעון, יידרשו שני ההורים להיות יצירתיים ולשתף פעולה למציאת דרכים להגדיל את הכנסתם החודשית המשותפת.
שיח זה המבוסס על נתונים אובייקטיבים ועל ההוצאות אותן שואפים ההורים להוציא לטובת ילדיהם, נקלע למבוי סתום כאשר הוא פונה למקומות מגדריים וכאשר הוא מתבסס על מיני מחשבונים והמלצות שליועצים כאלה ואחרים המייעצים בנוגע למה שנהוג בבתי המשפט.
בפועל, כאשר האם מרוויחה שכר נמוך והאב שכר גבוה יותר (כפי שמראים הנתונים לגבי מרבית משקי הבית בישראל), יוכלו הנתונים שהוצגו כמו במקרה של משפחת זיו, להראות לאב שעל מנת שהאם תוכל לעמוד על רגליה, הוא יידרש להעביר לה סכום כסף שיאזן ביניהם ויאפשר לילדים יציבות כלכלית בבית האם או לחלופין לעזור לה למצוא דרכים להגדיל את הכנסתה החודשית.
שיח זה כשהוא מבוסס על נתונים מאפשר דיון ענייני ומציאת פתרונות אפקטיביים. מאידך כשההסבר לכך שהאב נדרש לשלם לאם, מבוסס על שיח מגדרי, הופך הדיון לסוער ונטול אפקטיביות. כאשר ההורים עסוקים בשאלה מיהו ההורה העיקרי? הם מתעלמים מהשאלה כמה עולה לגדל ילד וכיצד הם רוצים לחנך ולגדל את ילדיהם? גירושין מאפשרים להורים הזדמנות להראות לילדים כיצד נכון להתמודד עם קשיים ואתגרים בחיים.
כאשר ההורים משתפים פעולה זה עם זו, הם מצליחים למצוא את הפתרונות הטובים ביותר ולהוות דוגמא למופת לילדיהם, הרואים הלכה למעשה כיצד אבא ואמא הם שווים (אבל שונים) וכיצד הם מצליחים לפתור בהצלחה, בעיות ביניהם בעצמם. ככל שנעסוק יותר במקרים הפרטניים ונציג בפני ההורים מודלים ישימים של שיתוף פעולה כך נמנע מלחמות גירושין ונאפשר לילדים לגדול בשלום ובבריאות במשפחות מתפקדות.
הכותב הוא מגשר ומנהל מקצועי של הדדין – מרכז גישור עסקי וגירושין