החל מהיום (שני) ייצא לאקרנים ברחבי העולם הסרט '7 ימים באנטבה'. אם עד כה התרגלנו לראות בלוחמי צה"ל את גיבורי הפרשה ההיא, את החטופים לנפגעי החטיפה ואת המחבלים החוטפים לכוחות הרוע של החטיפה, הרי שבסרט הזה הכול הפוך.
הסרט מציג את נקודת המבט של החוטפים, יוני נתניהו מתואר בו כדמות זניחה ושולית ועוד כמה וכמה עיוותים היסטוריים שעליהם שוחחנו עם איש המוסד לשעבר, אבנר אברהם, מי שחקר במשך שנים את מבצע אנטבה, ליקט פרט לפרט ופריט לפריט ויצר תערוכה בינלאומית ובה פריטים אוטנטיים הקשורים לחטיפה.
אברהם צפה בסרט בהקרנה מיוחדת בניו יורק וראה כיצד נתונים שובשו, פרטים עוותו ולמעשה התוצר רכולו נועד, כך נראה, לקידום אג'נדה מאוד מסוימת.
"הסרט", הוא מספר, "מתאר את פעולת הקומנדו המוצלחת והחשובה ביותר בעת המודרנית לסיפור שמספרים הטרוריסטים שזוכים להאנשה, והדברים עטופים בניסיון לחבר את הכול לבעיה הפלשתינית. השקופית המסיימת את הסרט מספרת שנכון להיום לא מתקיים מו"מ לשלום בין ישראל והפלשתינאים".
"יש פספוס ברמה הטכנית, ראשית, המילה 'מוסד' לא קיימת בסרט הזה. אלמלא החומרים שהמוסד סיפק הפעולה הזו לא הייתה מתקיימת וזה היה הופך חלילה ל'מעלות 2'. החטופים הזרים ששוחררו אחרי הסלקציה הנוראית שהייתה שם תוחקרו בידי אנשי המוסד. עמירם לוין היה נציג הסיירת בחקירה בפריז, אבל המוסד השיג את תרשימי הטרמינל מ'סולל-בונה' וכל חטוף ששוחרר קיבל תרשים והתבקש לציין על גביו את הפרטים".
"דוגמה נוספת שצרמה לי - רבין פרס והרמטכ"ל יושבים סביב שולחן והרמטכ"ל מתקשר לאידי אמין ומדבר על ליבו שישחרר את החטופים ויקבל פרס נובל. הייתה שיחה כזו על ידי קצין זוטר יותר בשם בורקה שעבד עם אידי אמין, אבל השיחה שתוארה בסרט במעמד הרמטכ"ל לא קרתה. כשמציגים פרטים כאלה שאינם נכונים לחלוטין זה מערער על הסרט מבחינה מקצועית".
כשהוא עובר מהפרטים הטכניים לפרטים שנועדו להעביר מסרים בעייתיים מזכיר אברהם את היחס לו זוכים המחבלים הגרמניים בסרט, יחס כאל צמד המקרין אנושיות רבה. "המחבלים הגרמניים, הגבר והאישה, מוצגים כאנשים אנושיים שפועלים מתוך מצפון. הם מעל המחבלים הערבים שנמצאים בדרגה נמוכה מבחינת הרוע. דוגמה לכך היא כשביום השלישי הייתה סלקציה שבוצעה על ידי דרכונים, אבל מעדויות שונות שגביתי מתברר שיהודים שהיו עם דרכונים זרים עברו לחדר היהודים בגלל מראה, בגלל לבוש, טלית או כיפה. הייתה סלקציה ויהודים הועברו לחדר השני למרות שהם זעקו שהם לא ישראלים. הסצנה הזו לא קיימת בסרט. בסרט רואים רק את העברת הישראלים, ואז קוראים לד"ר פסקו כהן שנפרד ממשפחתו ועבר, ואז קראו לאימא שיש לה שני ילדים והמחבלים הערבים מנסים להפריד ביניהם, ואז הגרמני מתווכח עם הערבי שהוא לא מוכן לכך ובסוף נותן לה לעבור עם הילדים".
סצנה בולטת בעיוות שלה היא סצנה שבה אישה שמתעוררת בלילה, משתגעת ומציעה כסף למחבלים. אחד המחבלים מוציא אותה בכוח בסוג של חיבוק, מוציא אותה מהטרמינל, מדבר איתה בגרמנית, רואה את המספר שיש על ידה מאושביץ, מניח את כף ידו על כף ידה ומבטיח לה שיהיה בסדר, בסוף רואים שהיא בין המשוחררים, לתת לצופה הרגשה שההבטחה קוימה. לא רואים את הרוע אלא את האנושיות והניסיון להצדיק את המעשה".
"על המחבל הערבי שמוביל את החטיפה. היא יושב בחוץ יחד עם מחבל ערבי נוסף וברקע ילדים ישראלים-יהודים משחקים. הגרמנייה צועקת 'מה פתאום משחקים, מה זה, קייטנה' והוא אומר שהם ילדים ומגיע להם, ואז הוא מספר שצה"ל הרג לו את הילד, מה שלא נכון היסטורית. אותו מחבל לקראת סוף הסרט מרים יד ונכנע, מה שלא מונע מהחיילים לירות בו ולהרוג אותו. שוב, גם זו סצנה שמבקשת להראות את המחבלים אנשים הטובים ואת צה"ל כאנשים הרעים".
מוסיף אברהם ומספר כי במהלך הסרט מופיע שמעון פרס, שר הביטחון אז, "כדמות צינית עם פנים קפואות והאמירה הקבועה לא למו"מ ורק למבצע. רבין דוחף למו"מ. כשהמבצע מצליח, רבין אומר לו שבסופו של דבר אם לא נדבר איתם זה לא ייגמר אף פעם".
באשר למזעור דמותו של יוני נתניהו, אומר אברהם: "נכון שיוני נהרג בזמן ההשתלטות הראשונית. המרצדס שדהרה נתקלה בשני חיילים שכיוונו נשק על המרצדס ובצדק יוני החליט לירות בהם. כתוצאה מכך נוצרה מהומה של ירי ששמטה את אלמנט ההפתעה. הם דהרו לטרמינל, רצים ויוני נורה ממגדל הפיקוח. זה מה שרואים בסרט. מה שמפספס את סצנת ההשתלטות הוא שילוב של מופע ריקודים בסגנון 'אחד מי יודע' שמוצג גם בתחילת הסרט וגם בשלב ההשתלטות, והמצלמה בורחת ממופע שבו אחת השחקניות היא חברה של אחד מקציני הסיירת למבצע עצמו, וזו החלטה מבלבלת".
מוסיף אברהם ומספר: "לפני כשנתיים ראיינתי את הקברניט והוא סיפר לי שאחד המחבלים הרג את אידה בורוקוביץ' מיד עם תחילת מבצע החילוץ. כשנשמעו יריות. בסרט הזה רואים את הגרמני והגרמנייה מכוונים קלצ'ניקוב לעבר החטופים כשהם יכולים לפתוח באש בכל רגע ולהתחיל להרוג, אבל הם בוחרים שלא לירות ולא להרוג כדי להראות את האנושיות שלהם. בסוף גופותיהם מוטלות כדי להציג את הצד של החוטפים".
"נקודה חשובה שמאוד הפריעה לי בסרט – בסוף הסרט ניתן להוסיף בשקופיות עוד כמה מילים, וכאן הראו מעין "רשימת מכולת" של כמה נהרגו מהצד שלנו ומהצד שלהם, כמו חוסר האיזון בעזה. כותבים שם שנהרג רק חייל אחד וארבעה חטופים ומהמחבלים נהרגו תשעה וארבעים מהחיילים האוגנדים. להראות את חוסר האיזון, שהישראלים חזקים וספגו מעט אבדות. גם זו דרך לעוות את הסיפור".
בדבריו מציין אברהם את ההבדל הדרמטי בין האופן בו נעשה סרט זה לעומת סרט אחר המופק בימים אלה, הסרט על לכידת אייכמן, שהוא עצמו יועץ לו בהוליווד, סרט שגם אם נעשו בו שינויים קלים הרי שעיקרו תואם את הסיפור ואת רוחו של הסיפור המקורי, ההרואיות והצדק שבו.
כשנשאל אודות אי הדיוקים שהיו גם בסרטו של מנחם גולן על מבצע אנטבה בכיכובו של יהורם גאון, הוא משיב ואומר כי ההבדל הגדול בין הסרט הנוכחי לסרטו של גולן הוא בכך ש"אי הדיוקים שם נובעים מכך שהוא יצא סמוך למבצע, ויכול להיות שהייתה שם קצת שטחיות. היום אנחנו כבר מכירים את אנשי הסיירת ומרבית הסיפורים כבר סופרו. הסרט יצא במציאות שבה לא מדברים על הסיירת. התסריטאי אז היה צריך לספק סחורה תוך חודש-חודשיים, הוא לא מעמיק אבל נתן זווית של מבצע הרואי".
"מפריע לי שלקחו את אחד הסיפורים הגדולים של צה"ל ושל ישראל והפכו אותו בכוח למספר את הסיפור השוויוני שבין שני הצדדים, זה מול זה, מה שמאוד פופולארי בתעשיית הסרטים".