1. תמר זנדברג, אבי בוסקילה, אופיר פז ודוד קשני מתמודדים היום (חמישי) על לבם וקולותיהם של 32 אלף מתפקדי מפלגת מרצ.
אם לא שמתם לב לכך שהיום הזה מגיע, זה רק בגלל שאתם לא חלק מהסביבה הגיאוגרפית והחברתית הנכונה. באזורים הרלוונטיים החודשים האחרונים היו סוערים במיוחד, מלאים בקרבות מפלגתיים מחד, ובתקווה גדולה להתחדשות ושינוי מצד שני.
הבחירות הללו מבטאות מעבר דורות משמעותי במפלגת מרצ, מעבר שאת תוצאותיו אנחנו עשויים לחוש ביתר שאת לקראת הבחירות. אחד מארבעת המועמדים, ככל הנראה תמר זנדברג, יזכה לרשת הלילה את מקומה של זהבה גלאון, תוך התמקדות במטרה אחת משמעותית: הרחבת השורות של המפלגה.
2. אם ישנה סוגייה אחת שמטרידה מאוד את מתפקדי ומצביעי מרצ, כמו גם את הנהגתה, זו כאמור סוגיית הרחבת השורות, או במילים אחרות פריצת המעגל החברתי ממנו מגיעים עד היום מצביעי מרצ.
המשימה שכל שבעת המועמדים (השלושה שפרשו והארבעה שנותרו להתמודד עד הסוף), ללא יוצא מן הכלל, נטלו על עצמם, היא לצאת החוצה מהמעגל המסורתי של מאגר המצביעים: אשכנזים, חילונים, משכבות כלכליות מבוססות, המגיעים מאזור המרכז או מההתיישבות השיתופית לשעבר.
אולם, למרות שזו המטרה, ולמרות התסיסה המפלגתית הרבה מאוד במפלגה, צריך לשים לב שדבר אחד לא קורה שם. אף אחד מהמועמדים לא שם לו ליעד להפוך את מרצ לאלטרנטיבה שלטונית, למפלגה שתיקח את השלטון מטעם גוש השמאל.
3. בשנת 1992 זכה השמאל המסורתי בפעם האחרונה בשלטון למשך קדנציה מלאה ומשמעותית. ההבלחה הבאה, ממשלת ברק, היתה קצרת ימים ומלאת תלאובות, לא משהו שבשמאל הישראלי שמחים להיזכר בו.
מרצ רצה באותן בחירות תחת הססמה "יומרצ רבין". ההברקה הפרסומאית הזו באה על רקע הקמתו של הגוף החדש, שריכז תחת קורת גג פוליטית אחת את שלוש מפלגות השמאל האידיאולוגי הזעירות דאז, מפ"ם, רצ ושינוי.
השלוש התאחדו, במהלך שלפחות בטווח הקצר היה מוצלח מאוד לכל הדעות, אולם גם אז, בשיא ההצלחה, לא ביקשו לכבוש את ההנהגה בעצמן. הן כן ביקשו לכבוש הנהגה אחרת, את ההנהגה האידיאולוגית של מחנה השמאל, ובפועל הם אכן כבשו אותה. בלי נוכחותה המשמעותית של מרצ בקואליציית רבין לא היתה קמה ממשלת הגוש החוסם ולא היו באים לעולם הסכמי אוסלו. ההבטחה "יומרצ רבין" קוימה במלואה.
4. מאז ממשיכה מרצ כל השנים, גם בעליות וגם בירידות, להנהיג אידיאולוגית את מחנה השמאל, דווקא משום שאין לה יומרות להנהיג בעצמה את המדינה, ומצביעיה לא מצפים ממנה לכך. מי שעומד בראש מפלגת מרצ לא רואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, וזו הבחנה מאוד משחררת, כי היא מאפשרת הנהגה אידיאולוגית והתנהלות אידיאולוגית.
בימין, למרבה הצער, האבחנה הזו עדיין לא מספיק חלחלה. החלומות על הפיכת הבית היהודי למפלגת השלטון והפעולה בצל החלום הזה, מפריעים למפלגה לכבוש את הנהגתו האידיאולוגית של מחנה הימין. מי שלוטש את עיניו לשלטון חייב לעשות חשבונות מורכבים של רווח והפסד, שמפלגה אידיאולוגית לא חייבת בהם.
נכון, גם מפלגת מחנה אידיאולוגית צריכה לשאוף ל-12 מנדטים ולא לשישה, לרצות להרחיב את השורות ולהיפתח לקהלים חדשים, ובאופן כללי לחזק את כוחה. כבר אמר החכם מכל אדם "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים". אולם, היא חייבת לזכור שעיקר המגמה היא האידיאולוגיה, לא ההנהגה.
בשטח, מפלגת הבית היהודי, שהיא כיום מפלגת המחנה היחידה של הימין, מצליחה לפעול לא מעט ככזו. במהלך הקדנציה האחרונה הצליחה הבית היהודי לשמור את הימין בימין בשורה ארוכה של נושאים, וגם אם ההצלחה לא מלאה אסור בשום פנים ואופן להתעלם מההישגים הרבים.
אולם, שני אלמנטים מאיימים על המשך ההצלחה. הפיצול הפנימי ושאיפות ההנהגה. הבית היהודי חייבת להיפטר מהשאיפה להפוך למפלגה שתעמיד מתוכה מועמד לראשות הממשלה, וחייבת, עוד קודם לכן, להיפטר מהפיצול הפנימי לשתי מפלגות בתוכה. אין מקום לשתי מפלגות ימין אידיאולוגי בישראל. חייבת להיות אך ורק מפלגה אחת כזו, שאת הדיון הרעיוני הנוקב ניתן לבצע בתוכה. את שני המהלכים הללו, איחוד מלא והבהרת מטרות, חובה לקדם מהר ככל הניתן, משום שבחירות עלולות להתרגש עלינו מהר הרבה יותר ממה שנדמה.