סא"ל במיל' בן עוזיאל
סא"ל במיל' בן עוזיאלצילום: באדיבות בן עוזיאל

באוניברסיטת אריאל יוענקו אחר הצהריים (שלישי) פרסי מולדובן לספרות צבאית חדשה. בין הזוכים נמצא גם 'טרזן', סגן אלוף במיל' דוד בן עוזיאל על ספרו 'בשליחות המוסד לדרום סודן' המביא את סיפורו האישי.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו אתו על המבצעים ההם בסודן של סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים, והוא מספר על המשימה שאליה נשלח בראש משלחת בת שלושה אנשים על מנת להכשיר את הקרקע לבנייתו של צבא סודני קטן בדרום המדינה.

"סודן ההיא נראתה אז כמו אפריקה של לוינגסוטון. אין שום דבר שמתפקד, אין מכוניות ולא טלפונית. מעבר ממקום למקום נעשה רק ברגל", מספר בן עוזיאל ומבהיר כי "אחרי שהוסכם לסייע לדרומיים, המשימה הייתה לבנות גדוד של אלף איש לחמש ולאמן בהצנחות של חיל האוויר, להכשיר חובשים ולהכין מסלולי תעופה למטוסים קלים".

המגמה שמאחורי המהלך הייתה התרת החנק שהטילו מדינות ערב על ישראל כאשר הכריזו שכל אוניה שתעגון בנמל ישראלי לא תוכל לעגון אצלם. על מנת לבלום את המגמה הזו ביקשה ישראל בראשותה של גולדה מאיר לפנות למדינות מוסלמיות כמו איראן של שהאח, טורקיה ומרוקו וגם לקבוצות כמו הכורדים והדרום סודאנים על מנת לייצר בריתות שיהיו לה לעזרה.

המשימה בסודאן הייתה להקים צבא שירתק ויעסיק את צבא הצפון ובכך תימנע חבירתו לצבא מצרים במאבקו נגד ישראל. הפנייה הראשונית הגיעה, מספר בן עוזיאל, דווקא מצידם של המורדים הסודאנים. מפקדם הוא שפנה לישראל בבקשת עזרה. בן עוזיאל מזכיר את היעדים שהציב ראש המוסד אז למשימה בסודאן ובין השאר הייתה חיזוק הקשרים האופרטיביים עם קניה ואתיופיה ושחרורן מרודנות.

"מדובר באוכלוסיה שאנחנו לא מכירים ומקום שלא מכירים, וכשזו המציאות אתה לא נכנס רק כי מישהו נאנק שם. כשמספקים נשק צריך לוודא שהם אכן יילחמו בו ולא יעסקו בציד פילים. הייתי צריך להיכנס, לסקר ולחזור עם תשובה האם אכן יילחמו. המשימה הייתה להכיר את הארץ, איך נלחמים שם, גדודים חטיבות או בודדים, מי האנשים עצמם וכו'".

על אופן ביצוע המשימה במדינה רחבת הידיים מספר בן עוזיאל: "כאמור, אין שם מכוניות והכול ברגל. קצב ההליכה 6 ק"מ לשעה. הולכים עשר שעות ובדרך מלקקים מעט מים. המסלול הוכן מראש כדי שנוכל להתרשם מקבוצות שונות ואפילו מהתכסית השונה שבמקום".

על עצמו הוא אומר כי בניגוד לתדמית הישראלי המפונק הוא דווקא "אוהב מסעות אתגריים, ספרטני, ועבורי כמה שיותר קשה יותר מרתק, החום לא נמצא בשיקולים, ומדובר בחום בין 35 ל-40 מעלות".

"גם רעבנו כי חיילי הצפון נהגו להגיח ולשרוף את המעט שהיה לכפריים כדי שימותו ברעב. מה שהבאנו נגמר ופשוט רעבנו. פניתי אז לרופא שיסביר לי איך הולכים רעבים ומתפקדים כאשר הולכים שלושים או ארבעים קילומטר ביום. איך הגוף מתפקד? לא קיבלתי תשובה", אומר בן עוזיאל ומציין כי העיקרון שהנחה אותו ואת צוותו היה ש"היחס לדרום סודנים הוא כאל שווים. העובדה שאנחנו מביאים להם נשק ותרופות לא שמה אותנו לשנייה אחת סנטימטר מעליהם. אם הם לא אוכלים גם אנחנו לא נאכל".

המסעות מאתר לאתר היו מלווים בלא מעט סכנות, "יש מוצבים של צבא הצפון ואנחנו צריכים לחמוק ביערות מכל מגע איתם. היו לנו מלווים בכל מקום אבל כשמתקרבים לגשר כדי לפוצץ אותו מגששים קודם לכן".

עוד הוא מעיר ומציין: "נזהרתי מאוד מלומר משפט שניתן להבין ממנו שאנחנו מספקים נשק כדי שיענו לאינטרס שלנו". הנתון הזה היה חלק מיצירת הקשר האיתן עם אנשי הדרום. "הם לא חשבו בכיוון הזה. הם לא הפסיקו להודות לנו. הם הרי שבאו עם הרעיון שיעסיקו את צבא הצפון שממילא היה מועסק וכשיורים עליו הם צריכים לתגבר כוחות. ברור להם שכאשר הם מגינים על עצמם מתקיפה, עצם העובדה שהם חמושים מחייבת חימוש מיוחד יותר של הצפון, כשהם עולים על מוקשים וכששיירות עולות על מארבים הם צריכים להתארגן להגנה אחרת, כך שבאופן הכי טבעי וללא קשר אלינו זו הייתה התוצאה בשטח".

מתוך ספרו מקריא בן עוזיאל משפט שנאמר על ידי גולדה מאיר במפגש עם מפקד המורדים. "הבאנו את מפקד המורדים לארץ. ראש המוסד הפגיש אותו עם גולדה מאיר שאמרה לו שאם אי פעם תגיעו להסכם שלום לא נפריע לכם. תשאל מה עם האינטרס? אין אינטרס".

בדבריו מציין בן עוזיאל כי נוצר תיאום מוחלט בין היחס השוויוני והסיוע הרפואי שנתנה המשלחת לבין העיקרון אותו ראתה ראש הממשלה, גולדה מאיר, לנכון לציין, אין אינטרסים. "התנהלנו בהגינות שאינה מוכרת. הרי עד כה חטפו אותם לעבדות, אנחנו לעומת זאת התייחסנו אליהם, לנשים, לילדים. הגיעו אלינו ילדים עם תולעים באף ואנחנו לא עורכים הפרדה בין אוגנדי לתושב הדרום".

מחדד בן עוזיאל ומציין את תרומתה האדירה של המשלחת בראשותו לבנייתה מחדש של אוגנדה כולה. "קירבתי בין שלושת המחוזות ליצירת מדינה. אחד הקצינים הבכירים שם שלימים היה לשר הפנים כותב לי כ'חוזה המדינה' שהביא למצב של עצמאות".

בסופם של המהלכים המלחמתיים של אותם ימים בסודן הוקמה אוטונומיה לאנשי הדרום, ובכך, אומר בן עוזיאל, הוגשמה תקוותו. "הוצעה אוטונומיה שתאמה את מה שקיוויתי, שיהיה הישג פוליטי למלחמה הזו. נכנסנו ב-69' למשלחת סקר ולהקמת הצבא ועד סוף 71' עזבנו והתוצאה היא שיש להם אוטונומיה,.

במשך שנים רבות לא יכול היה בן עוזיאל להיכנס לסודאן, אך בשנת 2010 "נכנסתי וכשהם גילו זאת זו הייתה חגיגה גדולה מאוד. הנשיא אירח אותי בלשכתו ואמר לי 'בזכותך אנחנו עומדים כאן היום'. בספר כתבתי שהוא אמר 'בזכות מדינת ישראל ובזכותך', שהרי ישראל היא שעמדה מאחורי המבצע. הוא העניק לי תואר כבוד ותעודה דיפלומטית ותואר כבוד של שגריר".

כריכת ספרו של בן עוזיאל
כריכת ספרו של בן עוזיאלצילום: בן עוזיאל